הקדמת ספר הזוהר

פתח רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כתוב ואשים דברי בפיך וגו'. כמה יש לו לאדם לעמל בתורה יומם ולילה. לפי שהקב"ה מאזין לקולם של אותן העוסקים בתורה. וכל דבר שנתחדש בתורה על ידי האיש העמל בתורה עושה רקיע אחד. למדנו שבשעה ההיא שדבר תורה נתחדש מפיו של אדם. זה הדבר חידוש עולה ומתיצב לפני הקב"ה. והקב"ה לוקח דבר חידוש ההוא ומנשקו[א] ומעטרו בשבעים עטרות מצוירות וחקוקות. והדבר חכמה שנתחדש עולה ויושב על ראש הצדיק  חי העולמים. ופורח משם ומשוטט בשבעים אלף עולמות. ועולה אצל עתיק יומין[ב] וכל הענינים של עתיק יומין הם דברי  חכמה בסודות נסתרים עליונים. וזה סוד הדבר חכמה שנתחדש כאן. כאשר הוא עולה מתחבר באותן דברי חכמה של עתיק יומין. ועולה ויורד עמהם. ונכנס בתוך ח"י עולמות נסתרים. שעין לא ראתה אלהים זולתך. משם יוצאים וומשוטטים ובאים מלאים ושלמים. ומתיצבים לפני עתיק יומין. באותה שעה מריח עתיק יומין בדבר חכמה הזה. ויש לו נחת רוח מזה יותר מהכל. אז לוקח אותו הדבר חכמה ומעטרו עם ש"ע לאף עטרות. וזה הדבר חכמה פורח ועולה ויורד ונעשה רקיע אחד. וכן כל דבר ודבר של חכמה מחודשת.  ואלו הרקיעים עומדים בקיום שלם לפני עתיק יומין. והוא קוראם שמים חדשים. שמים מחודשים נסתרים הנבראים מן הסודות של החכמה העליונה[ג] וכל שאר דברי תורה המחודשים [ד]עומדים לפני הקב"ה. ועולים ונעשים ארצות החיים ויורדים ומתעטרים אצל ארץ האחת[ה] ונתחדש ונעשה הכל ארץ חדשה מאותו הדבר שנתחדש בתורה. ועל זה כתוב (ישעיה ס"ו) כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני וגו'. עשיתי לא כתוב אלא עושה. שעושה תמיד מאותן החדושים וסודות התורה. ועל זה כתוב ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ. השמים לא כתוב אלא שמים. א"ר אלעזר מהו ובצל ידי כסיתיך. א"ל בשעה שנמסרה התורה לשמה באו כמה רבבות מלאכים עליונים לשורפו בשלהבת של פיהם. עד שסכך עליו הקב"ה. ועתה כאשר זה דבר חכמה החדש עולה ונתעטר ועומד לפני הקב"ה. הוא סוכך על אותו הדבר ומכסה על אותו האיש. שלא יתודע אצלם אלא להקב"ה בלבד. ולא יקנאו אותו. עד שנעשה מן אותו דבר החדש שמים חדשים וארץ חדשה. זש"כ ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ. מכאן נשמע שכל דבר הסמוי מן העין עולה לתועלת עליונה. זש"כ ובצל ידי כסיתיך. ולמה נחפה ונתכסה מן העין. בשביל שיגיע לתועלת עליונה. זש"כ לנטוע שמים וליסוד ארץ כמו שנתבאר. ולאמר לציון עמי אתה. לאמר לאותן השערים ודברים המצויינים אלה על אלה עמי אתה. אל תקרא עמי אתה אלא עמי אתה להיות שותף עמדי. כמו שאנכי בדבור שלי עשיתי שמים וארץ. ככתוב בדבר ה' שמים נעשו. אף כך אתה. זכאים הם העמלים בתורה. ואפשר תאמר שדברי תורה של אדם שאינו יודע כראוי ג"כ פועל כך. ובא וראה זה שאין דרכו בסודות התורה. ומחדש דברים שאינו יודע אותם כראוי[ו] זה דבר המחודש עולה. ויוצא לנגד דבר ההוא איש תהפוכות לשון שקר מתוך נקב התהום רבה. ומדלג חמש מאות פרסאות לקבל דבר ההוא. לוקח אותו והולך עם דבר ההוא אצל נקבתו. ועושה ממנו רקיע שוא שנקרא תהו. ופורח באותו הרקיע איש תהפוכות ההוא ששת אלפים פרסאות בשעה אחת. כיון שזה הרקיע של שוא מתקיים. יוצאה מיד אשת זנונים ומתחזקת בזה הרקיע של שוא ומשתתפת בו. ומשם יוצאת והורגת כמה אלפים ורבבות. לפי שכאשר עומדת ברקיע ההוא יש לה רשות ויכולת להיות פורח כל העולם ברגע אחד. וע"כ כתוב (ישעי' ה' ב') הוי מושכי העון בחבלי השוא. העון זה האיש תהפוכות. וכעבות העגלה חטאה. מי חטאה. זו נקבתו שנקראת חטאה. הוא ממשיך תחלה לזה שנקרא עון באותן חבלי השוא. ואח"כ כעבות העגלה חטאה. ממשיך לאותה הנקבה שנקראת חטאה. ושם מתחזקת להיות פורח ולהרוג אנשים. ועל זה כתוב (משלי ז') כי רבים חללים הפילה. מי הפילה. זו חטאה ההיא ההורגת אנשים. מי גרם כך. תלמוד חכם שלא הגיע להוראה ומורה. רחמנא ליצלן. א"ר שמעון להחברים. בבקשה מכם שלא תוציאו מפיכם דברי תורה שלא ידעתם ולא שמעתם מעץ הגדול כראוי[ז]. כדי שלא תהיו גורמים לחטאה ההיא להרג רבבות אנשים לחנם. פתחו כלם ואמרו. רחמנא יצילנו. רחמנא יצילנו.

ג) עוד א"ר שמעון וי לזה האיש שאומר שזאת התורה באה לגלות ספורים פשוטים ודברי הדיוטות. שאם כן אפילו בזמן הזה אנו יכולים לעשות תורה מדברי הדיוטות. ועוד בשבח יותר מהם. ואם לגלות ענינים פשוטים אפילו אותן מאספי חדשות העולם יש בהם ענינים עליונים יותר. אם כן נלך אחריהם ונעשה מן הספורים שלהם תורה כדמיון זה. אלא כל דברי התורה ענינים עליונים הם וסודות עליונים. בוא וראה עולם העליון ועולם התחתון במשקל אחד נשקלו. ישראל למטה. מלאכים עליונים למעלה. מלאכים העליונים כתוב בהם עושה מלאכיו רוחות. שהרי בשעה שיורדים למטה מתלבשים בלבוש של זה העולם. ואם לא היו מתלבשים בלבוש כדמיון זה העולם לא היו יכולים לעמוד בזה העולם. ולא היה סובלם העולם. ואם במלאכים כך. התורה שבה נבראו המלאכים וכל העולמות כלם ומתקימים בשבילה. על אחת כמה וכמה. שכיון שירד לזה העולם. אם לא היתה מתלבשת באותן הלבושים של זה העולם. לא היה העולם יכול לסובלה. ובכן אלו ספורי התורה לבושי התורה הם. מי שחושב שהלבוש הזה הוא תורה ממש. ולא ענין אחר. תיפח רוחו ולא יהיה לו חלק בעולם הבא. לפיכך אמר דוד גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. מה שיש תחת הלבוש של התורה. בוא וראה יש לבוש הנראה לכל. ואלה הכסילים כשרואים לאדם הנלבש בלבוש שנראה להם יפה אינם מסתכלים יותר. אבל החשיבות של הלבוש הוא הגוף.  חשיבות הגוף היא הנשמה. כדמיון זה היא התורה שיש לה גוף. והן המצות שבתורה שנקראין גופי התורה. זה הגוף נתלבש בלבושים שהם הספורים של זה העולם. הכסילים שבעולם אינם מסתכלים אלא בזה הלבוש שהוא הספור שבתורה. ואין יודעים יותר. ואין מסתכלים במה שיש תחת הלבוש ההוא. ואלה המבינים יותר אין מסתכלים בהלבוש. אלא בהגוף שהוא תחת אותו הלבוש. החכמים עבדי מלך העליון אלה שעמדו בהר סיני אינם מסתכלים אלא בהנשמה. שהיא עיקר הכל. היא התורה ממש. ולעתיד לבוא עתידים להסתכל במה שהיא נשמה להנשמה של התורה. זכאים הם אלה הצדיקים המסתכלים בהתורה כראוי. היין אין מתקיים אלא בקנקן. וכן התורה אינה מתקיימת אלא בלבוש הזה. ועל כן לא נצרך להסתכל אלא במה שיש תחת הלבוש. ועל כן כל אלה הענינים וכל אלה הספורים לבושי התורה הם.

 

זהר במדבר בהעלתך קמט ע"א

אמר רבי אלעזר כמה חביבין הם דברי התורה. שבכל תיבה ותיבה יש סודות עליונים. והתורה כלל העליון נקראת. ולמדנו בהי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא. שהרי התורה היא כלל העליון. אע"פ שיצא  ממנה ספור אחד בפשטות. ודאי לא בא להראות על אותו הספור בלבד. אלא להראות ענינים עליונים וסודות עליונים. ולא ללמד על עצמו יצא. אלא ללמד על הכלל כלו יצא. לפי שזה הספר שבתורה או המעשה ההוא. אע"פ שהוא יוצא מן כלל התורה. לא להראות על עצמו בלבד יצא. אלא להראות על הכלל העליון ההוא של התורה כלה יצא. וזכאים הם ישראל שנתנה להם תורה עליונה תורת אמת. ומי שאומר שאלו ספורי התורה להראות על אותם הספורים בלבד באו תיפח רוחו. שאם כן אין זו תורה עליונה תורת אמת. אלא ודאי שהתורה הקדושה העליונה היא תורת אמת. בוא וראה מלך בשר ודם אין כבודו לספר דברי הדיוט. כל שכן לכתוב אותו. ואם תעלה על דעתך שהמלך העליון הקדוש ברוך הוא לא היה לו ענינים קדושים ליכתב. ולעשות מהם תורה. אלא שהוא אסף כל דברי הדיוטות. כגון דברי עשו. דברי הגר. דברי לבן ליעקב. דברי האתון. דברי בלעם. דברי בלק. דברי זמרי. ואף אותם וכל שאר ספורים הנכתבים ועשה מהם תורה. אם כן מפני מה נקראת תורת אמת. תורת ה' תמימה. עדות ה' נאמנה. פקודי ה' ישרים. מצות ה' ברה. יראת ה' טהורה. משפטי ה' אמת. הנחמדים מזהב ומפז רב. אלו הם דברי התורה. אלא ודאי התורה הקדושה העליונה היא תורת אמת. וכל דבור ודבור בא להראות ענינים עליונים של זה הדבור. והספור ההוא לא להראות על עצמו בלבד הוא בא. אלא להראות על אותו הכלל העליון הוא בא. (תרומה קעו.) א"ר שמעון כך הוא למי שנכנס ויוצא בנסתרות שבתורה. ולמי שאינו נכנס ויוצא לא כן. משל לאדם שהיה מדורו בין הרים ולא ידע מן  יושב העיר. זרע חטים ואכל החטים בעצמם. פעם אחת נכנס לעיר הקריבו לפניו לחם טוב. אמר האיש ההוא. זה למה. אמרו לו זהו לחם לאכל. אכל והטעים לו מאד לחכו. אמר וממה נעשה זה. אמרו מחטים. אחר כך הקריבו לפניו מצות שנילושין בשמן. טעם מהן. אמר  ואלו ממה נעשו. אמרו מחטים. אחר כך הקריבו לפניו מעדני מלכים הנילושים בדבש ושמן. אמר ואלו ממה נעשו. אמרו מחטים. אמר ודאי אני בעל כל אלה. שאני אוכל העיקר של כל אלה שהיא החטה. אבל הדעת ההיא של מעדני העולם לא ידע ונאבדה ממנו. כמו כן מי שבידו רק כלל התורה. וא"י מכל עידוני הטובים היוצאים מן הכלל ההוא:

 

זהר בראשית דף יא עמוד ב'

פתח רבי שמעון בעניני מצות התורה ואמר. מצות התורה שנתן הקב"ה לישראל. לכן בדרך כלל נכתבו בתורה[ח] בראשית ברא אלהים. זו היא מצוה הראשונה לכל המצות. ונקראת מצוה זו יראת ה' שנקראת ראשית. שכתוב ראשית חכמה יראת ה'. (משלי א') יראת ה' ראשית דעת. לפי שדבר זה נקרא ראשית. וזה הוא השער ליכנס תוך האמונה. ועל מצוה זו מתקיים כל העולם. יראה מתחלקת לשלשה צדדים. שנים מהם אין בהם עיקר כראוי. והאחד מהם הוא עיקר היראה. יש אדם שמתירא מן הקב"ה בשביל שיחיו בניו ולא ימותו. או שמתירא מעונש הגוף או ממון. ומפני זה מתירא ממנו תמיד. נמצאת יראה זו שהוא מתירא מן הקב"ה אינה כדאי להקרא עיקר. יש אדם שמתירא מן הקב"ה לפי שמתירא מעונש של העולם ההוא ומעונש הגיהנם. שתי אלה אינן עיקר היראה והשורש שלה. עיקר היראה הוא שהאדם צריך לפחד מרבונו. לפי שהוא האדון המושל העיקר והשורש של כל העולמות. והכל לפניו כאין ואפס חשוב. כמו שנאמר (דניאל ד') וכל דיירי ארעא כלא חשיבין. ויצמצם האדם רצונו במקום ההוא שנקרא יראת ה'. וזה המקום שנקרא יראת ה' נקרא ראשית דעת. ועל זה נכללה כאן מצוה זו. וזה הוא העיקר והיסוד לכל שאר מצות התורה. מי שנוטר יראה נוטר הכל. אם אינו נוטר יראה אינו נוטר מצות התורה. שהרי היראה היא השער לכל. ולפיכך כתבו בראשית שהיא היראה ברא אלהים את השמים ואת הארץ. ומי שעובר על זה עובר על מצות התורה. והעונש למי שעובר על זה היא רצועה רעה שתכהו. וזהו והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים. הרי אלו ארבעה עונשין לענוש בהם הרשעים. תהו. זה חנק. שכתוב (ישעי' ל"ד) קו תהו. זה חבל מדה. בהו. זו סקילה. אבנים המשוקעות תוך תהום רבה לענוש הרשעים. וחשך. זו שרפה. שכתוב ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך. וההר בוער באש עד לב השמים חשך ענן וערפל. וזה האש החזק שעל ראשי הרשעים התחיל לשורפם. ורוח. זה הרג בחרב. רוח סערה חרב חדה תלהט בו. ככתוב ואת להט החרב המתהפכת. וזה נקרא רוח. הוא העונש לזה העובר על מצות התורה. ונכתב העונש אחר מצות יראה הראשית שהיא כלל של הכל. מכאן ולהלאה שאר מצות התורה:

מצוה שניה זו היא מצוה שמצות היראה נאחזת בה. ואינה יוצאה ממנה לעולם. והיא מצות האהבה. שהאדם צריך לאהוב לרבונו אהבה שלמה. ומהו אהבה שלמה. זו אהבה רבה. שכתוב התהלך לפני והיה תמים. שלם באהבה. וזהו שכתבו ויאמר אלהים יהי אור. זו אהבה שלמה שנקראת אהבה רבה. וכאן היא המצוה שיאהב האדם לרבונו כראוי. (דף יב.) ועל זה למדנו שעל שני אופנים מתחלקת האהבה לאהוב להקב"ה. יש מי שאוהב להקב"ה מתוך שיש לו עושר. אריכת ימים. בנים סביבו. מושל על שונאיו. דרכיו מצליחים לו. ומתוך כך אוהב לו. ואם יהיה לזה בהפוך. שיסבב עליו הקב"ה גלגל דין הקשה. יהיה שונא לו ולא יאהבנו כלל. ולפיכך אהבה זו אין היא אהבה שיש לה עיקר. אהבה שנקראת שלמה זו שהיא בשני הצדדים. בין בדין בין בטובה והצלחת דרכו. שאוהב לו לרבונו כמו שלמדנו אפילו הוא נוטל נשמתך ממך. זו היא אהבה שלמה שנמצאת בשני הצדידם. וע"כ האור של מעשה בראשית נתגלה ואח"כ נגנז. כאשר נגנז יצא דין הקשה. ונתכללו שני הצדדים ביחד. להיות שלמות האהבה כראוי. א"ר אלעזר ודאי לא נצרך לשכח היראה בכל המצות. כל שכן במצוה זו נצרכה יראה. שיתדבק בה זה שנדבק באהבה זו שהיא רק בצד אחד טוב. כמו שאמרנו שהיא בשביל שנתנה לו עושר וטוב אריכת ימים בנים ופרנסה. אז נצרך ביותר להתעורר ביראה ולפחד שלא יגרם החטא. וע"ז כתוב (משלי כ"ח) אשרי אדם מפחד תמיד. בשביל שאז תהיה נכללת יראה באהבה. וכך נצרך כאשר רואה האדם שדין הקשה שורה עליו. אז יתעורר ביראה ויפחד מרבונו כראוי ואל יקשה לבו. וע"ז כתוב ומקשה לבו יפול ברעה. בצד האחר של הדין הקשה שנקרא רעה. נמצא שהיראה מתאחדת בשני הצדדים ונכללת בהם. וזו היא אהבה שלמה כראוי.

מצוה שלישית לדעת שיש אלוה גדול ומושל בעולם. וליחדו בכל יום ביחוד הראוי. באותן ששה צדדים העליונים. ולעשות להם יחוד אחד בשש התיבות של הפסוק שמע ישראל. ולכוון רצון העליון עמהם[ט] וע"כ אחד צריך להאריך בו כשיעור שש תיבות. וזהו שכתוב יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד. יאספו המדרגות שמתחת השמים להתאחד בו. להיותו בשלמות להששה צדדים כראוי. ועם כל זה נצרך ביחוד הזה לקשר בו גם מדת היראה. שצריך להאריך בהדל"ת של אחד. כי הדל"ת של אחד גדולה. זהו שכתוב בו ותראה היבשה. שתתגלה ותתקשר הדל"ת שהיא יבשה ביחוד ההיא[י] ולאחר שנתקשרה שם למעלה צריך לקשר אותה למטה עם מחנותיה. בששה צדדים אחרים שלמטה[יא] לאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. שיש בזה שש תיבות אחרות של יחוד. ואז מה שהיה יבשה נעשה ארץ. לעשות פירות ותבואות ולנטוע עצים. וזהו שכתוב ויקרא אלהים ליבשה ארץ. מזה היחוד שלמטה מתמלאת הארץ בשפע שלמה כראוי. וע"כ כתוב בזה כי טוב כי טוב שני פעמים. אחד עבור יחוד העליון. ואחד עבור יחוד התחתון. כיון שנעשה היחוד בשני הצדדים. מכאן ולהלאה תדשא הארץ דשא. נתתקנת לעשות פירות ותבואות כראוי.

מצוה רביעית לדעת שה' הוא האלהים. ככתוב וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים. ולהכליל השם אלהים בהשם הוי"ה ב"ה. להבין שהם אחד ואין בהם פירוד[יב] וזה הסוד שכתוב יהי מארת ברקיע השמים להאיר על הארץ. להיותם השני שמות אחד בלי פירוד כלל. להכליל מארת חסר בהשם שנרמז בתיבת שמים[יג] שהם אחד ואין בהם פירוד. אור השחור מקושר באור הלבן. אין בהם פירוד והכל אחד. וזהו עמוד הענן הלבן שהאיר ביום. ועמוד האש בלילה. מדת יום ומדת לילה. שיתתקנו זה עם זה להאיר. כמו שנאמר להאיר על הארץ. וכאשר יבין האדם שהכל אחד ולא ישים פירוד. אז כח הטומאה יסתלק מן העולם ולא יומשך למטה. וזהו הסוד שכתוב והיו למאורות. שהלקיפה אחר המוח תתמשך ותתעלה. המוח הוא האו"ר. וצד הקליפה הוא מו"ת. או"ר הוא באותיות מחובורת. מו"ת באותיות נפרדות. מאורות[יד] וכאשר או"ר זה נסתלק משם נעשה חבור מו"ת מן האותיות הנפרדות -.

 

זהר דף יב עמוד ב'

מצוה חמישית כתוב ישרצו המים שרץ נפש חיה. במקרא הזה נרמז שלש מצות. אחת לעמל בתורה. אחת לעסק בפריה ורביה. ואחת להמול לשמנת ימים להעביר משם הערלה: לעמל בתורה. להתיגע בה להוסיף לה בכל יום לתקן נפשו ורוחו. שכיון שהאדם עוסק בתורה נתתקן בנשמה קדושה. שכתוב ישרצו המים שרץ נפש חיה. זו התורה שנקראת מים. ישרצו ויוציאו כח החיים של נפש חיה. נפש של החיה הקדושה ההיא[טו] שכאשר האדם אינו עוסק בתורה אין  לו נפש קדושה. וקדושה שלמעלה אינה שורה עליו. וכאשר מתיגע בתורה. ע"י רחישת שפתים שהוא מרחש בה זוכה לנפש חיה ההיא. ולחזור להיות כמו מלאכים הקדושים. שכתוב (תהלים ק"ג) ברכו ה' מלאכיו. אלה הם העוסקים בתורה שנקראו מלאכיו בארץ. וזהו שכתוב ועוף יעופף על הארץ[טז] והיינו בעולם הזה. ובעולם הבא למדנו שעתיד הקב"ה לעשות להם כנפים כנשרים לשוטט בכל העולם. שכתוב (ישעי' מ') וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים. וזהו שכתוב ועוף יעופף על הארץ -.

מצוה ששית לעסוק בפריה ורביה. שכל מי שעוסק בפריה ורביה גורם להנהר ההוא להיות נובע תמיד[יז] ולא יפסקו מימיו. והים נתמלא בכל הצדדים[יח] ונשמות חדשות מתחדשות ויוצאות מן העץ ההוא. והרבה חילות מתרבים למעלה עם אותן הנשמות. זש"כ ישרצו המים שרץ חיה. זה ברית היסוד הקדוש. נהר הנמשך ויוצא. ומים שלו נתרבים ושורצים שרץ הרבה נשמות להחיה ההיא[יט] ועם אותן הנשמות הנכנסות בחיה ההיא יוצאים כמה עופות הפורחים ועפים כל העולם[כ] וכאשר הנשמה תצא לזה העולם. עוף ההוא הפורח ויוצא עם אותה הנשמה מן העץ ההוא יוצא עמה לזה העולם. כמה עופות יוצאים עם כל נשמה. שנים. אחד מימין ואחד משמאל. אם זכתה הם שומרים לה. שכתוב כי מלאכיו  יצוה לך. ואם לא. הם מקטרגים עליה. ומי שמונע עצמו מפריה ורביה. כביכול הוא ממעט את הדמות הכולל כל הדמותים. וגורם להנהר ההוא שלא יושפעו מימיו. ופוגם לברית קודש בכל הצדדים. ועליו כתוב (ישעי' ס"ו) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי. בי ודאי[כא] זה העונש להגוף. והנשמה אינה נכנסת לפנים מהפרוכת כלל[כב] ונטרדת מהעולם ההוא:

 

בראשית זהר דף יג

מצוה שביעית להמול לשמנת ימים ולהעביר זוהם הערלה. ולפי שהחיה ההיא היא מדרגה השמינית לכל המדרגות. הנפש ההיא הפורח ממנה צריכה להתראות לפניה לשמנת ימים. כמו שהיא מדרגה השמינית[כג] ואז הוא נראית בודאי שהוא נפש חיה נפש מן החיה הקדושה ההיא. ולא מצד הטומאה. וזהו ישרצו המים. כמו שמפורש בספר חנוך. יהיו נרשמים המים של זרע הקודש בהרושם של הנפש חיה. וזה הרושם של אות יו"ד שנרשמת בבשר הקודש יותר מכל שאר רשומות שבעולם. ועוף יעופף על הארץ. זה אליהו הנביא. הפורח כל העולם בד' פריחות להיות שם בשעת המילה של הברית קודש. ונצרך להכין לו כסא ולהזכיר בפה. זה הכסא של אליהו הנביא. ואם לא אינו בא שמה. ויברא אלהים את התנינים הגדולים. שנים. אלה הם ערלה ופריעה. כריתת הערלה ואח"כ פריעה. והם בבחינת זכר ונקבה[כד] ואת כל נפש החיה הרומשת. זה רושם אות ברית קודש. שהיא נפש החיה הקדושה כמו שאמרנו. אשר שרצו המים. מים העליונים שנמשכו אצל אות הברית הזה. ובעבור זה נרשמים ישראל ברושם הקדוש והטהור למטה. כדמיון שאותן הקדושים העליונים נרשמים. שיהי' היכר בין צד הקדושה לצד האחר של הטומאה. כן גם ישראל נרשמים להכיר בין קדושתם לעמים עכו"ם. הבאים מצד האחר של הטומאה. וכמו שהם נרשמים כן נרשמים בסימנים הבהמות והעופות שלהם בין הבהמות והעופות של העמים עכו"ם. אשרי חלקם של ישראל:

מצוה שמינית לאהב את הגר הבא למול עצמו. וליכנס תחת כנפי השכינה. והיא מכניסה אותם תחת כנפיה לאותן הנפרשים מצד האחר של הטומאה ומתקרבים אצלה. שכתוב תוצא הארץ נפש חיה למינה. ואפשר תאמר שזאת נפש חיה הנכלללת בישראל לכל היא מזומנת. חזר ואמר למינה. כמה חדרים והיכלות זה לפנים מזה יש לה לארץ הזאת שנקראת חיה תחת כנפיה. כנף הימנית יש לה שני חדרים. ומזאת הכנף הם נפרשים לשתי אומות אחרות שיש להן התקרבות לישראל. להכניסם תוך החדרים האלה[כה] ותחת כנף השמאלית יש שני חדרים אחרים. ונפרשים לשתי אומות אחרות שהם עמון ומואב. וכלם נקראים נפש חיה. ועוד כמה חדרים סתומים אחרים והיכלות אחרים בכל כנף וכנף. ומהם יוצאים רוחות להפרשים לכל הגרים שמתגיירים. ונקראים נפש חיה. אבל למינה. שהם נכנסים תחת כנפי השכינה ולא יותר. אבל נשמות ישראל יוצאות מתוך גוף העץ ההיא[כו] ומשם פורחות הנשמות לתוך ארץ זו תוך מעיה לתוך תוכה. והסוד ככתוב (מלאכי ג') כי תהיו אתם ארץ חפץ. וע"כ נקראים ישראל בן יקיר שהמו מעיה עליו. ונקראים (ישעי' מ"ו) העמוסים מני בטן. ולא מן הכנפים שמבחוץ. ועוד שהגרים אין להם חלק בעץ העליון. כל שכן בהגוף שלו. אבל החלק שלהם הוא תחת כנפי השכינה ולא יותר. שם חונים גירי הצדק ומתאחדים ולא לפנים כמו שנתבאר. ולפיכך תוצא הארץ נפש חיה למינה. ולמי. בהמה ורמש וחיתו ארץ. כלם שואבים נפשות מן אותה החיה. אבל כל אחת למינה כראוי לה.

 

בראשית דף יג עמוד ב'

מצוה תשיעית לרחם עניים וליתן להם מזון. שכתוב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. נעשה אדם שיהיה בשותפות והתכללות זכר ונקבה. בצלמנו עשירים. כדמותנו עניים. שהרי מצד בחינת זכר העושר. ומצד בחי' נקבה הדלות. וכמו שהם למעלה בשותפות אחד. וזה מרחם על זה. וזה נותן לזה וגומל עמו טובה[כז] כן צריך להיות האדם למטה. שיהיה העשיר עם העני בחבור אחד. שיתן זה לזה ויגמול טובה זה לזה. וירדו בדגת הים וגו'. סוד זה ראינו בספר של שלמה המלך. שכל מי שמרחם על עניים ברצון הלב לא תשתנה צורתו לעולם מכמו שהיתה בצורת אדם הראשון. וכיון שצורת אדם נשמת בו יש לו שליטה על כל הבריות שבעולם בצורה ההיא. זש"כ ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו'. כלם זעים ומפחדים מן אותה הצורה הנרשמת בו. לפי שזאת היא מצוה גדולה ומועלת שיתעלה האיש בצורת אדם יותר משאר מצות. מניין מנבוכדנצר. שאע"פ שחלם לו חלום ההוא. כל זמן שהיה מרחם לעניים לא נתקיים בו החלום. כיון שהטיל עין רעה שלא לרחם על העניים מה כתוב (דניאל ד') עוד מלתא בפום מלכא וגו'. מיד נשתנה צורתו ונטרד מן האנשים. ולפיכך כתוב נעשה אדם. כתוב כאן עשיה. וכתוב שם (רות ב') שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז.

מצוה עשירית להניח תפילין ולהשלים עצמו במדות העליון. שכתוב ויברא אלהים את האדם בצלמו. שהרי תפלין אותיות של השם הקדוש הם ממש. כל אות ואות של השם הקדוש בפרשה אחת חקוקה. פרשה הראשונה קדש לי כל בכור. זו א ות י. פרשה ב' והיה כי יביאך. זו אות ה. פרשה ג' שמע ישראל. זו אות ו'. פרשה ד' והיה אם שמוע. זו אות ה' האחרונה וע"כ מי שמתתקן בהם הרי הוא בצלם אלהים. מה אלהים מתיחד בו השם הקדוש[כח] כן גם הוא נתיחד בו השם הקדוש כראוי. זכר ונקבה ברא אותם. אלו תפלין של ראש ותפלה של יד והכל אחד[כט].

 

בראשית דף יד עמוד ב

מצוה אחת עשרה לעשר מעשר הארץ. כאן נרמז ב' מצות. אחת לעשר מעשר הארץ. ואחת להביא בכורים מפרי העץ. שכתוב הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ. כתוב כאן הנה נתתי. וכתבו שם ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל. וכתבו וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא.

מצוה שתים עשרה להביא בכורים מפרי העץ. שכתוב ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה. הגם שכל מה שראוי לגבוה אסור לנו לאכל. אבל להם התיר ונתן להם כל מעשר שלו ובכורי העצים. וזהו נתתי לכם. לכם ולא להדורות שאחריכם.

מצוה שלשה עשרה לפדות בן הבכור לקשרו בחיים. כי שני ממונים יש. אחד של חיים ואחד של מיתה העומדים אצל האדם. וכאשר יפדה האדם את בנו. מיד הממונה של מיהת פודהו. ואינו  יכול לשלט עליו. וזה הסוד וירא אלהים את כל אשר עשה בכלל והנה טוב. זה מלאך החיים. מאד. זה מלאך המיתה. ולכן בפדיון הזה מתקיים זה של חיים ונחלש אותו של מיתה. ובפדיון הזה קונה לו חיים כמו שנתבאר. וזה צד הרע מניחו ואינו נאחז בו.

מצוה ארבע עשרה לשמר יום השבת. שהוא יום המנוחה מכל מעשה בראשית. כאן נכלל ב' מצות. אחת שמירת יום השבת. ואחת לקדש זה היום בקדושתו. לשמר יום השבת שהוא יום מנוחה לעולם. וכל מעשה בראשית נגמרו ונעשו עד שנתקדש היום. כיון שנתקדש היום נשארה הבריאה של הרוחות שלא נברא להם גופות. וכי לא ידע הקב"ה לעכב מלקדש היום עד שיובראו גופות להרוחות. אלא בעץ הדעת טוב ורע נתעורר אותו צד האחר של הרע. ובקש להתגבר בעולם. והתפשטו הרבה רוחות בהרבה זיונים להתגבר בעולם עם גופות. כיון שראה הקב"ה כך היה מעורר מתוך עץ החיים נשיבת הרוח. והיה מכתש בעץ הדעת טוב ורע. ונתעורר צד הטוב ונתקדש היום. שהרי בריאת הגופות והתעוררת הרוחות בצד הטוב הוא בליל שבת. ולא בצד הרע. ואם היה מקדים עצמו צד הרע בזה הלילה טרם שהקדים צד הטוב. לא היה העולם יכול לעמוד בפניהם אפילו רגע אחד. אבל רפואה הקדים הקב"ה. שמיהר לפניו קדושת יום השבת. והקדימו קודם התגברות צד הרע ונתקיים העולם. ומה שחשב צד הרע להבנות בעולם ולהתגבר. נבנה בלילה הזה צד הטוב ונתגבר. ונבנים גופות ורוחות קדושים בלילה הזה מצד הטוב. ולפיכך עונות תלמידי חכמים היודעים מזה היא משבת לשבת. וכאשר ראה כך צד הטומאה שכמו שהוא חשב לעשות עשה צד הקדושה. הוא הולך ומשוטט בכמה חילות וצדדים שלו. ורואים כל אותן שמשמשים מטתם בגלוי גופם לאור הנר. וכל אותן הבנים שנולדים משם נעשים נכפים. כיון ששורה עליהם רוחות מן צד הטומאה ההוא. רוחות ערומים של רשעים שנקראים מזיקים. ושורה בהם לילי"ת והורגתם. כאשר נתקדש יום השבת והקדושה שולטת בעולם. צד הטומאה ההוא מקטין עצמו. ונסתר כל ליל השבת ויום השבת. מלבד הקליפה אסימו"ן וכל המחנה שלה. שהולכים בסתר לראות המשמשים מטתם בהתגלות וגם לאו רהנר. ואח"כ נסתרים לתוך נקב התהום רבה. למוצאי שבת מתפרצים כמה חילות ומחנות מצד הטומאה ומשוטטים בעולם. וע"ז נתתקן שיר של פגעים שלא ישלטו על העם הקדוש. כשיוצאים בבהלה ורוצים לשלט בעולם על העם הקדוש. וכאשר רואים אותם שמתפללים ואומרים שיר הזה. בתחלה מבדילים בתפלה ואח"כ מבדילים על הכוס. אז פורחים מהם והולכים ומשוטטים במדבריות. הרחמן יצילנו מהם -.

 

רועה הנאמן

בראשית ח"ג קכד עמוד ב'

פתח אליהו ואמר כתוב (דניאל י"ב) יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים והרשיעו רשעים וגו' והמשכילים יבינו בגאולה האחרונה יעשה הקב"ה לנסות לישראל. זש"כ יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים. אלו שהם מצד הטוב ויעמדו בהנסיון. והרשיעו רשעים. אלו שהם מצד הרע. ויתקיים בהם (יחזקאל י"ג) ואל אדמת ישראל לא יבוא. ויהרג אותם. והמשכילים יבינו. אלו שהם מצד עולם הבינה שהוא עץ החיים. בעבור נאמר (דניאל י"ב) והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע. בזה החבור שלך שהוא ספר הזהר מן הזיו של עולם הבינה שהיא תשובה. לאלו לא נצרך נסיון. ובעבור שעתידים ישראל לטעם מן עץ החיים. שהוא זה ספר הזהר יצאו עמו מן הגלות ברחמים. ויתקיים בהם ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר.

 

בראשית ח"ג קנג עמוד ב'

ועוד יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים והרשיעו רשעים. יתבררו ויתלבנו. אלה בעלי משנה. ויצרפו רבים. אלה הם זרע הקדוש של שאר העם. זש"כ (זכרי' י"ג) וצרפתים כצרף את הכסף. והרשיעו רשעים. אלה הם הערב רב. והמשכילים יבינו. אלה הם בעלי קבלה שנאמר בהם והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע. אלו שהם מתייגעים בלמוד הזהר הזה שנקרא ספר הזהר.

 

סוף תקון ו'

ועוד אמר לאיהו לרבי שמעון בן יוחאי. כתוב (דניאל ד') רבה אילנא ותקף ורומה ימטי לשמיא וגו'. עפיה שפיר ואנבה שגיא וגו'. ובענפוהי ידורן צפרי שמיא ומנה  יתזן כל בשרא. רבי רבי. אתה הוא העץ הגדול והחזק בתורה. בענפים שלך שהם האברים הקדושים הרבה עופות שהם נשמות קדושות חונים שם. כדמיון העץ שלמעלה שנאמר בו ובענפוהי ידורן צפרי שמיא. והרבה אנשים למטה יתרפנסו מזה החבור שלך[ל] כאשר יתגלה למטה בדור האחרון בסוף הימים. ובעבורו יתקיים וקראתם דרור בארץ.

 

תקונים

אמר רועה הנאמן[לא] כתוב והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע. והמשכילים אלה הם רבי שמעון בן יוחאי וחבריו. רבי אלעזר בנו ורבי אבא ורבי יוסי ורבי חייא ורבי יצחק ורבי חזקיה ורבי יהודה ושאר החברים. יזהירו כזהר הרקיע. מהו כזהר. אלא כאשר נאספו לעשות זה החבור. רשות נתן להם ולאליהו עמהם. ולכל הנשמות מן הישיבות שלמעלה. ולכל חילות מלאכים העליונים לרדת להיות ביניהם. ולהיות עמהם בהסכם ורצון ביחד. ועלת כל העלות נתן רשות לכל השמות הקדושים לגלות להם סודות נסתרים. וקראו לחבור הזה ספר הזהר