פרק יז

נפלאות רבי שמעון בר יוחאי

א) רשב"י היה מלומד בנסים

א. התנא האלקי רבי שמעון בן יוחאי, מאריה דספר הזוהר והתיקונים וכו', דנהיר כל עלמא באורייתא (זהר ח"א דף קנ"ו ע"א), הי' בעל נס, וכמו שמצאנו במס' מעילה (דף י"ז ע"א) שקראוהו מלומד בנסים,

ב. ובמס' שבת (דף ל"ג ע"ב): הואיל ואתרחיש ניסא.

ג. ובזהר ח"ב (דף קמ"ט ע"א): בדרא דא זכותא עילאה דרבי שמעון קא עביד לאתחזאה ניסין על ידוי.

ד. ובזהר ח"ג (דף ס"ד ע"א) אמר רשב"י: ניקום וניזיל, דקוב"ה ארחיש לן בניסין.

ה. ושם (דף ר"א ע"ב) אמר: ידענא דקוב"ה בעי למרחש לן ניסא.

ו. ובזוהר חדש (ס"פ תבוא): זכאה נפשא דבר יוחאי דקוב"ה עביד עימי' ניסין.

ז. ובזהר ח"ב (דף קצ"ח ע"ב): קדישין עליונין דסבלין תבירא דגופא מאתר לאתר על קוב"ה, דזכאין למעבד להו ניסין ופורקנין. ומי לנו גדול מרשב"י שסבל צער מערה ונשבר גופו לקנאת ה' צבאות.

ב) תחיית המתים בל"ג בעומר בהילולת רשב"י

א. לא אוכל להתאפק ולעצור מלספר מעשה ה', מעשה נס נפלא כי נורא הוא, אשר בעינינו ראינו והנני עד ראיה לספר בקהל מעשה נס ופלא מה שראיתי בעיני בהיותי במירון על ל"ג לעומר בשנת תרפ"ג, שחל אז ל"ג לעומר ביום הששי, ושכמעט רוב הקהל מאלפי ישראל שהיו שם בל"ג לעומר נשארו אז במירון לשבות שם את יום השבת, וטעמנו אז טעם שמחת שבת עילאית פלאית.

ב. וביום שבת בבוקר אחר תפילת מוסף שהתפללנו אז בביהמ"ד על יד ציון קוה"ק הרשב"י המנין האחרון קרוב לחצי היום, ויהי נשמע קול רעש גדול, שילד אחד של אחינו הספרדים שאמו נדרה לעשות לו תגחלתו הראשונה כמנהג הידוע, ואבי הבן לא יכול ליסע למירון, ואמו לבדה הביאתו למירון, ופתאום הילד אחזתו מחלת החולי-רע ר"ל, ושבק חיים לנו.

ג. והילד היה מונח באחד החדרים הקטנים הבנויים למעלה עלי גגות הציונים בחצר הקודש, וצוו הרופאים שהיו שם מטעם הממשלה מצפת ת"ו שצריכין לעשות הסגר, "קאראנטין", על כל אנשי החצר על איזה ימים. וכשנשמע הפקודה הזאת, רבים מההמון נבהלו והתחיל לברוח מהחצר החוצה אל השדות והרים וגבעות אשר שם, אבל מיד הגיעו צעקות וקולות ובכיות, כי רבים מהיוצאים מחוץ לחצר עזבו את ילדיהם ואנשי ביתם וחפציהם והחצר נסגר ונשמר ע"י השוטרים. ועל כולם עלה ונשמע קול בכיה מהאשה, אם הילד המת, שבנה הראשון והיחידי שהביאה אותו על תגלחתו הראשונה אין, ונהפך לתוגה שמחתה.

ד. ואני בעיני ראיתי את הילד מונח בחדרו על הארץ ירוק ומת, וכולנו נצטערנו מאד מאד על נפש אחת מישראל וצער אמו, ולא יכולנו בשום אופן מרוב צער לעשות קידוש ולסעוד את סעודת שבת קודש בבוקר.

ה. והנה פתאום קמה אם הילד וחגרה מתניה כאשת חיל, ולקחה הילד המת על ידיה וירדה עמו למטה בבית הכנסת שעל יד הציון הקדוש הרשב"י, והניחתו על הרצפה שעל יד הציון הקדוש, ובקול מר צורחת ובבכי צעקה אם הילד: הוי צדיק צדיק רבי שמעון! הנני אמתך באתי לכאן לכבודך לגלח בני היחידי הראשון אשר נתן לי השי"ת בזכותך, וקיימתי נדרי אשר נדרתי להביאותיו כאן על ל"ג לעומר, ואתמול הביאותיו חי ועשיתי לו התגלחת בשירים ובזמרה ובתוף ובכינור ומשתה ושמחה [כמו שנוהגים שם בזה], ועתה איך אסע מכאן בבושה ובכלימה בלי הילד כו', ובאיזה פנים אבוא הביתה. וקולותיה ובכיותיה היה נשמע על כל החצר הקדוש, ולב מי לא נמס כמים לשמוע את קול צעקת האשה המרת לב ותחנוניה וצערי לבה.

ו. ואח"כ קמה ואמרה: צדיק צדיק, הנני מניחו לפניך כמו שהוא, ואנא ממך שאל תביישיני ואל תחזיר פני ריקם ותחזירו לפני חי ובריא כמו שהביאותיו אתמול לפניך, ויתקדש ש"ש ושמך בעולם, וידעו כי יש ה' וצדיקים שופטים בארץ.

ז. ולסגולה סגרו שמה הבית הכנסת על הציון הקדוש ולא נשאר שם רק הילד. וכעבור איזו רגעים הקול נשמע מבית הכנסת צעקת הילד לאמו. והחכם שם פתח לה הפתח, והנה הילד קם על רגליו וצועק: אמי, תנה לי מעט מים כי צמא אני, ונתנו לו מים, והיא העלתו הגגה למקום חדרה מקודם, ונעשה שם רעש גדול מתחיית הילד המת, וכל הקהל כולם באו לראות הילד החי. וגם הרופאים נתאספו שמה ובדקו את הילד והודו ואמרו שאין זה בדרך הטבע כלל אלא מעשה ניסי תחיית המת על ידי התנא רבי שמעון, והתירו תיכף ומיד לפתוח שערי החצר, ואמרו שאין צריכין לעשות עוד "קאראנטין", והיה אז קידוש ה' גדול מאד, וכולם שראו את הילד החי ברכו ברכת מחיה המתים.

ח. ועתה מקרוב הגיע לידי מנחה חדשה, ספר שער יששכר (מאמרי חודש אייר, מאמר גל עיני אות י') שכתב, וז"ל: שמעון בן יוחאי גימטריא מחיה מתים.

(טעמי המנהגים, הילולא דרשב"י ע' רס"ג)

ג) רשב"י פוקד עקרות

א. מעשה באשה אחת בצידון ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה, אתון גבי רבי שמעון בן יוחאי בעיין למשתבקא דין מדין [הם רצו להפרד זה מזו], אמר להון, חייכון, כשם שנזדווגתם זה לזה במאכל ובמשתה, כך אין אתם מתפרשים אלא מתוך מאכל ומשתה.

ב. הלכו בדרכיו ועשו לעצמן יום טוב ועשו סעודה גדולה, ושיכרתו יותר מדאי. כיון שנתיישבה דעתו עליו אמר לה, בתי, ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית טלי אותו ולכי לבית אביך. מה עשתה היא, לאחר שישן רמזה לעבדיה ולשפחותיה ואמרה להם, שאוהו במטה וקחו אותו והוליכוהו לבית אבא.

ג. בחצי הלילה ננער משנתיה, כיון דפג חמריה אמר לה, בתי, היכן אני נתון, אמרה ליה, בבית אבא. אמר לה, מה לי לבית אביך, אמרה ליה, ולא כך אמרת לי בערב "כל חפץ טוב שיש בביתי טלי אותו ולכי לבית אביך", אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך. הלכו להם אצל רבי שמעון בן יוחאי ועמד והתפלל עליהם ונפקדו. ללמדך, מה הקדוש ברוך הוא פוקד עקרות אף צדיקים פוקדים עקרות.

(שהש"ר פרשה א' פס' ד', עה"פ נגילה ונשמחה בך)

ד) ה"ינוקא" שבזוהר הקדוש נולד מברכת רשב"י לאביו

אדכרנא יומא חד דהוה אזיל עמי בארחא רב ספרא אבוי [אביו של ה"ינוקא"], ובריכית ליה כד אתפרש מיני דיהא ליה בר אריא באורייתא.

(זהר ח"ב פ' תרומה דף קס"ט סע"ב)

ה) הרבה עקרות נפקדו וחולים נתרפאו בזכות נדרים ונדבות שהתנדבו עבור ציון רשב"י במירון

א. בי"ח אייר [ל"ג לעומר] באים מכל הסביבות ומדליקים אבוקות גדולות, מלבד מה שמדליקין עליה נר תמיד כו', שהרבה עקרות נפקדו וחולים נתרפאו בנדר ובנדבה שהתנדבו למקום ההוא.

(אגרת רבינו עובדיה מברטנורא זלה"ה לאחיו בשנת רמ"ט, נדפסה בס' דרכי ציון)

ב. נדרשתי מאחד מאנ"ש יחיה בענין נשגב, היות ששמע מפי אנשי אה"ק ת"ו, שקבלה בידם סגולה לחשוכי בנים רח"ל, לנדב ח"י ראטל משקה ביומא דהילולא על ציון התנא האלקי רשב"י זי"ע ועכ"י, לכן בחרתי בו לעשותו שליח מצוה להזכיר לטובה את הזוג מאיר בן חיה לאה עם זוגתו שרה בת שינדל, שיפקוד השי"ת אותם בזש"ק במהרה, בלי שום מכשול ונזק, וינדב עבורם ח"י ראטל משקה כנהוג. וכאשר יעזור השי"ת ויפקדם בישועה במהרה, מוכנים המה לשלם נדבת לבבם בשמחה.

(אגרת כ"ק אדמו"ר ר' בן ציון הלברשטאם מבאבוב זצוק"ל, י"ט לעומר תער"ב)

ג. גם ידוע, שהרבה חשוכי בנים (לא-עלינו) נדרו נדר שבהוולד להם בן יקראו את הבן הנולד בשם שמעון, על שם רבי שמעון בן יוחאי, או שנדרו שיעשו את התגלחת הראשונה של הילד במירון, ונושעו בזכות התנא הקדוש רשב"י.

ו) 'אדם ובהמה תושיע הוי"ה' בגימ' 'רבי שמעון בן יוחאי'

אדם ובמה תושיע הוי"ה, גימטריא בדיוק מספר רבי שמעון בר יוחאי.

(ס' מגדיל ישועות מלכו אות נ"ה, בשם הרה"ק מבארניב)

פרק כב

התגלות ספר הזוהר

א) קדמות ספר הזהר הק'

א. מאז שנתגלה ספר הזוהר, כאלף שנים לאחרי שנגמרה עריכתו ע"י רשב"י וחבריא דילי', השפיע לחיזוק האמונה, העמקתה, ביסוסה והפצתה בקרב עם ישראל.

האור הגדול כזוהר הרקיע שהאיר וזרח מן ספר הזוהר, האיר לארץ ולדרים עליה גם בתקופות החושך לעם בני ישראל, בזמנים קשים, כאשר החרב התנוססה מעל ראשי עם בני ישראל, וסבלו מחרפת רעב ומאויבים מבית ומחוץ.

ואין בזה פלא כלל, כי רשב"י וחבריא דיליה, משה רבינו רעיא מהימנא ומלאכי עליון, הטבע והעולמות כולם, שותפים עם ליצירה חשובה זו שנק' ספר הזוהר.

ב. יש הרוצים לאחר את זמן חיבור ספר הזוהר, מפני שלדעתם חלקים מספר הזוהר מחברם היו מאוחרים יותר מזמן רשב"י.

ג. אמנם כבר כתב על זה הרב ירוחם ליינער, האדמו"ר מראדזין זצ"ל, וז"ל:

מאחר שהטענות כבר נשמעו, ולא חשו להן, אנו מחזיקים שמצאו טעם נכון שלא לחוש להן.

(הקדמת ספר זהר הרקיע להאדמו"ר מראדזין זצ"ל)

ד. וממשיך שם:

שלומי אמוני ישראל המאמינים בה' ובתורתו, וקבלו את התורה הכתוב ביד משה ואת התורה המסורה על פה ביד משה, קבלו את תורת הקבלה והסוד מאת התנא רבי שמעון בר יוחאי.

ומרן האר"י ז"ל הקדוש יסד כל יסודי הקבלה שלו על ספר הזוהר וכתב פירושים עליו. וגאון עוזנו, קדוש ישראל ופארו, מורנו ורבינו רבי ישראל בעל שם טוב זלה"ה, אביהם של חסידים, שהאיר לעולם בתורת שערי החכמה והתבונה והדעת, בנה יסודי החסידות על ספר הזוהר הקדוש וספרי האר"י ז"ל. והוא ותלמידיו הקדושים אחריו למדו את צנועים חכמה בביאור דברי הזהר הקדוש.

ורבינו הגר"א ז"ל אשר היה כאחד מן הראשונים . . וכל רז לא אניס ליה . . כתב פירושים על הזוהר הקדוש והאדרא רבה קדישא והספרא דצניעותא והתיקוני זוהר, ובביאורים על השולחן ערוך מביא מקורות מדברי הזהר . . וכל תמימי דרך הולכים בתורת הזהר ומאמינים בו.

(הקדמת ספר זהר הרקיע להאדמו"ר מראדזין זצ"ל)

ה. רבים מייחסים את עריכתו של ספר הזוהר לדורות שלאחר רשב"י, בימי האמוראים. על נוכחותם של אמוראים בספר הזוהר כותב הר"י נחום מטשרנוביל, וז"ל:

מי שזוכה להשיג אור הגנוז שבתורה, שעל ידי זה מביט מסוף העולם ועד סופו, אז אין חילוק אצלו במה שהוא עתה בהווה מיד, ובין מה שיהי' לדורות. ולכן אמר רשב"י בזוהר מה שאמר [האמורא] רבה בר בר חנה, שהיה אחר כמה דורות, וכן אמרו רבותינו ז"ל על משה רבינו ע"ה, שראה את רבי עקיבא יושב ודורש, אף על פי שהיה אחר דורות הרבה, וכל זה מחמת שעל ידי תורתם באו לאור הגנוז, ושם אין חילוק בין מיד ולדורות.

(מאור עינים פ' צו)

ו. יש הרואים את התקופה שבה נערך הזוהר בצורתו כפי שהוא לפנינו - כתקופת הגאונים, מאות שנים לאחר פטירת רשב"י (הר"א גאלנטי ב"אור החמה" לזוהר פ' וישלח דף קנ"ט ע"א).

ב) סדר גילוי ספר הזהר הק'

א. בספר יוחסין לרבי אברהם זכות נדפס קטע מכתב יד של רבי יצחק דמן עכו (מקובל ידוע ותלמידו של הרמב"ן), המגלה לנו כמה עובדות חשובות ביותר בקשר להתגלות ופירסום ספר הזהר.

כאשר נכבשה עכו בידי המוסלמים (בסוף המאה ה13-, יצא ר' יצחק דמן עכו לספר, "לחקור כיצד נמצא בזמנו ספר הזוהר אשר עשה רבי שמעון ור' אלעזר בנו במערה". וז"ל:

ב. ומפני שראיתי כי דבריו מופלאים, ישאבו ממקור העליון, המעיין המשפיע בלתי מקבל, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, רדפתי אחריו ואשאלה את התלמידים הנמצאים בידם דברים גדולים ממנו, מאין בא להם סודות מופלאים מקובלים מפה אל פה, אשר לא נתנו ליכתב, ונמצאו שם מבוארים לכל קורא ספר, ולא מצאתי תשובותיהם על שאלתי זאת מכוונות, זה אומר בכה וזה אומר בכה...

שמעתי אומרים לי על שאלתי, כי הרב הנאמן הרמב"ן ז"ל שלח אותו מארץ ישראל לקטלוניא לבנו, והביאו הרוח לארץ ארגון . . ונפל ביד החכם רבי משה די ליאון. ויש אומרים שמעולם לא חבר רשב"י ספר זה, אבל רבי משה זה היה יודע שם הכותב, ובכחו יכתוב רבי משה זה דברים מופלאים אלה.

(ספר יוחסין השלם דף פ"ז ואילך)

ג. על הסברא בספר היוחסין שספר הזהר נתחבר ע"י ר' משה די ליאון, כבר כתב הגאון ר' דוד לוריא בקונטרסו "קדמות ספר הזוהר" להוכיח, שאי אפשר להיות שהרב משה די ליאון חיבר את ספר הזוהר. והוכחותיו לזה: א) ספרי ר' משה די ליאון הידועים לנו (ספר "המשקל" וספר "הרימון) שונים הם באופיים מספר הזוהר, ויש בהם כמה דברים הסותרים לדברי הזהר. ב) בכמה מקומות כשר' משה די ליאון מביא את דברי הזוהר כמקור לדבריו, לפעמים מוכח שלא הבין כראוי את דברי הזוהר. ג) בכמה ספרים שקדמו לתקופת ר' משה די ליאון מובאים כבר דברים המופיעים בזוהר, שמזה מוכח שספר הזהר קדם לר' משה די ליאון.

פרק כג

מדוע לא נתגלה ספר הזוהר להקדמונים

א) רבי יהודה חייט מבאר מדוע בדורו נתגלה ספר הזהר

א. אשרינו מה טוב חלקנו שזכינו אל ספר הזוהר, מה שלא זכו קדמונינו אשר קטנם עבה ממתנינו, כמו רב האי גאון ורב ששת גאון והרב אליעזר מגרמיזא והרמב"ן והראב"ד והרשב"א והחכמים אחרים זולתם, שלא טעמו מדבשו, כי בזמנם לא נתגלה.

ב. ואל תתמה מזה, כי בודאי לא נתגלה עד הדור האחרון אשר אנחנו בו היום. וסיוע לזה מצאתי בספר התיקונים [סוף תיקון ו'] וזה לשונו: אמר ליה אליהו לרבי שמעון: ר' ר' כמה זכאה אנת דמהאי חבורא דילך יתפרנסו כמה עילאי עד דאתגלייא לתתאי בסוף יומיא, ובגינה ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו, עכ"ל.

ג. מבואר מכאן שספר הזוהר היה עתיד להיות גנוז, ובאותו זמן יתהנו ממנו העליונים והם המלאכים עד שיבוא דרא בתראה, שאז יתגלה לתחתונים, ובזכות העוסקים והמטפלים בו יבוא משיח, כי תמלא הארץ דעה את ה' בסיבתו, אשר זה יהיה סיבה קרובה לביאתו...

ד. ואני יהודה בן לאדוני החכם וחסיד ר' יעקב חייט ע"ה, בהיותי בספרד טעמתי מעט דבש ואורו עיני, ונתתי אל לבי לדרוש ולתור בחכמה, והלכתי מחיל אל חיל לאסוף כל מה שימצא מהספר הנזכר [בימיו לא נדפס עדיין ספר הזוהר, והי' נפוץ בצורת קונטרסים], ואספתי מעט פה ומעט פה עד שרובו הי' בידי מהנמצא ממנו. ואני מאמין אמונה גמורה כי זכות זה עמד לי בכל התלאות הרעות אשר מצאוני בגרוש ספרד, אשר כל שומעם תצלנה שתי אזניו.

(הקדמת ר' יהודה חייט לספרו מנחת יהודה)

פרק כד

תולדות רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר

א) לידתו בגליל; תלמיד מובהק לרבי עקיבא

א. רבי שמעון בן יוחאי, ראש ה"חברייא קדישא" שהשתתפו בחיבור ספר הזוהר הקדוש, היה אחד מן התנאים הגדולים בדור השני שאחר חורבן בית שני, בזמן גזירות קשות של מלכות רומי על עם ישראל. שאר חברי ה"חברייא" הם: רבי אלעזר בנו, רבי אבא, רבי יהודה, רבי יוסי בר יעקב, רבי יצחק, רבי חזקיה בר רב, רבי חיא, רבי יוסי ורבי יוסא.

ב. התנא הדגול רבי שמעון בן יוחאי נולד בארץ ישראל, בארץ הגליל, ונאסף על עמיו זקן ושבע ימים בכפר מירון, לא הרחק מעיר צפת, ביום ל"ג בעומר.

ג. היה תלמידו המובהק של התנא הגדול רבי עקיבא, שקרא אותו "בני" (מעילה דף ז' ע"א). תיכף אחר נשואיו הלך רשב"י ללמוד תורה בבני ברק בישיבת רבי עקיבא, שם ישב ולמד במשך י"ג שנה מבלי לבקר בביתו במשך כל זמן זה (ויק"ר פכ"א, ח).

ד. דביקותו ברבו הדגול היתה כ"כ, עד שכשנאסר רבי עקיבא ונתפס בבית הסוהר, מסר רשב"י נפשו לחדור לשם לשמוע ממנו תורה (פסחים דף קי"ב ע"א).

ה. בעת שהותו אצל רבו רבי עקיבא הסתיר את גדלותו מעיני כל, עד שאמר עליו רבו "דייך שאני ובוראך מכירין כוחך", כדלהלן.

אמר רבי בא: בראשונה היה כל אחד ואחד ממנה [סומך בסמיכת חכמים] את תלמידיו . . ורבי עקיבא - את רבי מאיר ואת רבי שמעון. אמר: ישב רבי מאיר תחילה. נתכרכמו פני רבי שמעון [שהיה סובר שאינו חושב אותו לכלום - פני משה]. אמר לו רבי עקיבא: דייך שאני ובוראך מכירין כוחך [כלומר, מכיר אני בך שכחך גדול הוא, ורבי מאיר שהוא יותר זקן ממך אמרתי שישב בתחילה, פני משה].

(ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב)

ו. רבי שמעון בן יוחאי היה מחמשת התלמידים של רבי עקיבא שנשארו בחיים אחרי שמתו כ"ד אלף תלמידם של רבי עקיבא, ואותם החמשה תלמידים העמידו והחזיקו את התורה בזמן הקשה ההוא (יבמות דף ס"ב ע"ב).

ז. דביקותו ברבו רבי עקיבא היתה עד כדי כך, שפעם אחת, אחרי פטירת רבו, כשנפלט מפיו אמרה שלא היתה לכבודו של רבי עקיבא, נצטער על זה כ"כ, והתענה כ"כ תעניתים עד שנשחרו שיניו מרוב התעניות (נזיר דף נ"ב ע"ב).

ח. כל מקום שנזכר בש"ס "רבי שמעון" סתם - הוא רבי שמעון בן יוחאי (פירוש רש"י שבועות דף ב' ע"ב).

ב) ישיבתו הק' בצידון וחיבור ספריו

א. רבי שמעון בן יוחאי ייסד ישיבה גדולה בעיר צידון, ושם הרביץ תורה להרבה תלמידים.

ב. מלבד הלכותיו הנזכרות בש"ס, חיבר גם מדרשים באגדה בלול עם הלכה, ונקראים "מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי", "ספרי", ועל כולם היה מקור ספר הזוהר הקדוש, שהוא קובץ מאמרים, רמזים, דרשות וסודות שנתגלה להם ע"י משה רבינו רעיא מהימנא ואליהו הנביא, וכן מה שחידשו הוא ובנו רבי אלעזר ושאר התלמידים, ה"חבריא קדישא". כותב המאמרים העמוקים מפי רבי שמעון בן יוחאי היה רבי אבא, לפי ציווי רשב"י ביום פטירתו (זהר ח"ג דף רפ"ז ע"א).

ועיין הקדמת מוהרח"ו זי"ע בספר עץ חיים, בדפוס ירושלים תשמ"ח, דף י"ז ד"ה הלא תראה.

ג) רבי שמעון ובנו רבי אלעזר התחבאו במערה י"ג שנה ולמדו שם תורה ביחד

א. לאחר שמת רבי עקיבא כשנהרג על יד המלכות נהגו תלמידיו ושאר חכמי ישראל להתאסף בכרם עיר "יבנה". פעם אחת ישבו שם יחד רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי ורבי שמעון בן יוחאי, ודברו מענינים שונים, עד שבא להם לדבר על דבר ממשלת רומי. רבי יהודה בר אלעאי היה משבח, ואמר: "כמה נאים מעשים של אומה זו, תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות". רבי יוסי שתק. אבל רבי שמעון לא יכל להתאפק, ענה ואמר: "כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורכם, תקנו שווקים להושיב בהם זונות, מרחצאות לעדן בהם עצמם, גשרים לקחת מהם מכס". בעת שדברו נמצא שם איש אחד, יהודה בן גרים שמו, כי תולדתו מן אב ואם שנתגיירו, והוא לא הבין ולא ידע שנצרך להשמר בדברים כאלה, וסיפר דבריהם למיודעיו, ועל ידי זה נשמעו דבריהם למלכות רומי.

ב. מאד חרה אף הרומאים על רבי שמעון בן יוחאי, יען כי דבריו הם בזיון למלכות. עשו משפט על זה, ויצא הפסק: יהודה בר אלעאי ששיבח יתעלה, יוסי ששתק יגלה לציפורי, שמעון שגינה יהרג. מיד נודע הדבר לרבי שמעון שנחרץ משפטו ליהרג וירא לנפשו, ברח מביתו ויתחבא בחדר נסתר שאצל בית המדרש, גם בנו רבי אלעזר ישב אצלו לשמשו, אשת רבי שמעון הביאה להם בכל יום לחם לאכול ומים לשתות, וכך ישב שם איזה ימים.

ג. ויהי כאשר נודע לרבי שמעון שהגזרה בתוקפה ושמחפשים אותו, אמר לבנו: "תדע בני, שאני מפחד כל היום, יען כי נשים דעתן קלה עליהן, ויכול להיות כאשר יצערו אותה תודיע איה אנו נמצאים, לכן עלינו לברוח מכאן". ויברחו משם בלילה ויתחבאו במערה שהיא במקום ציה מן הישוב, ואין איש עובר שם, ונעשה להם נס שצמחו שם עצי חרובין ותאנים, גם נגלה להם מעין של מים טובים, וניזונו מהם.

ד. וכאשר הבינו שלא בקרוב יכלו לצאת משם, דאגו שבגדיהם לא יבלו, לכן פושטו בגדיהם וכסו את גופם עד צוארם בחול הנמצא שם. כאשר היו צריכים להתפלל לבשו בגדיהם. אחר התפלה פשטו בגדיהם, כדי שלא יבלו. כל היום היו שניהם עמלים בתורה. שום נפש חיה לא ידע מלבד אליהו הנביא שהיה רגיל לבוא אצלם לגלות להם סתרי תורה. ככה ישבו שמה י"ב שנה. לאחר י"ב שנה מת קיסר רומי, ושם היה חוק המלכות שכאשר מת הקיסר נתבטלו גזרותיו. אז בא אליהו אל המערה ויבשר להם שהגזרה נתבטלה, ורשאים המה לצאת ולבוא אל ביתם. ויצאו מן המערה.

ד) יציאתם מן המערה פעם ראשונה

א. כאשר הלכו בדרך היו שמחים רק בבתי בראי, אבל לא היו טובי לב בבתי גוואי. בקרבם היתה טמונה תרעומת, מדוע היו נחתכים מן העולם י"ב שנה על לא חמס בכפם. ואחר הליכתם איזו פרסאות ונתקרבו למקום ישוב נלאו, וישבו לנוח מעט.

ב. באותה שעה ראו, אשר לא רחוק ממקומם במקום שיח השדה בא איש אשר מלאכתו היא ללכוד עופות השמים על ידי רשת שמפזר גרגירי תבואה בתוך הרשת, וכאשר נכנס הצפור בתוך הרשת לאכול הגרגירים נשמע קול דפיקת הדלת שנסגרת פתאום, והצפור נלכדה. לפעמים נכנסה הצפור ונלכדה, ולפעמים נכנסה ולא תלכד ויוצאת שלמה.

ג. הטו אזנם רבי שמעון ורבי אלעזר, וישמעו, שכאשר נכנסת צפור הנלכדת, נשמע תחלה בת קול מן השמים תיבת "ספקלא", שמשמעותה היא שתספק דלת הרשת ותלכד הצפור. וכאשר נכנסת הצפור ואינה נלכדת, נשמע תחלה בת קול מן השמים תיבת "דימוס", שמשמעותה היא שנפטרת ממיתה. אז אמר רבי שמעון לבנו: "הלא תראה בני, כי גם את הצפור אינה נלכדת בלי גזר דין מן השמים, מכל שכן האדם שאינו נלכד בפח בלי גזרה מן השמים. זאת אומרת שאין לנו לחשוב שנלכדנו במערה רק על פי גזרת קיסר רומי, כי אם בלתי ספק, שכך נגזר מן השמים, וסבת הדבר גלוי וידוע לפני הקב"ה, ואסור לנו להתרעם ולהרהר אחר מדותיו". ובכן נתישבה דעתם וילכו הלאה.

ה) נגזר עליהם לחזור למערה

א. כאשר התחילו להתקרב יותר אל הישוב, ויעברו לפני שדה ויראו והנה יהודים חורשים בשדה וזורעים תבואה, ויתמהו עליהם ויאמרו בכעס: "מה עושים האנשים המשוגעים הללו?! מניחין עסק התורה, שהיא חיי עולם, ועוסקים בחיי שעה!" ובשביל חרון אפם כל מקום שנתנו עיניהם בכעס מיד נשרף. אז יצתה בת קול מן השמים ואמרה להם: "האם להחרב עולמי יצאתם?! חיזרו למערתכם". ובעבור זה היו מוכרחים לחזור ולשוב לאותה המערה, ונשתהו שם עוד י"ב חודש.

ב. לאחר שנים עשר חודש נשאו ידיהם לשמים ויאמרו: "אב הרחמן! הלא אף גם רשעים אין נשפטים בגיהנם יותר מן י"ב חודש, אם כן די לנו להיות נידונים כמשפט הרשעים". תפלתם נתקבלה. שוב יצתה בת קול ואמרה: "צאו ממערתכם". ויצאו שניהם מן המערה ללכת לביתם.

ו) איך יצאו לחפשי מן המערה

א. כאשר התקרבו פעם שנית אל הישוב, עוד לא נחה דעתו של רבי אלעזר, ולא יכול לסבול התנהגות האנשים מבית ישראל, כיון שבזמן היותו במערה, לא ידע דבר כך לעמל התורה, ולכן כמעט ששכח הצטרכות הגשמי של אנשי עולם הזה. ויבט עליהם בתמהון וברוגז, וגרם בזה הזיקות לאנשים. ובכל מקום שהיה רבי אלעזר מזיק במבטו, היה רבי שמעון אביו מרפא.

ב. כאשר ראה רבי שמעון מעשי בנו, התחיל לדבר לבנו לרכך לבבו, והמליץ על ישראל לאמר: "תדע בני! כי די לעולם אני ואתה שיתקיים בזכות שנינו".

 ג. עוד נזדמן לפניהם שראו בערב שבת בין השמשות, איש זקן רץ לביתו, ובידו שתי חבילות הדס. וישאלו אותו: "למה לך אותן שתי חבילות הדס?". אמר להם: "להריח בהן לכבוד שבת". אמרו לו: "ומדוע עשית מהם שתי חבילות, ולא די לך שיהיו חבילה אחת?". אמר להם: "אחת כנגד זכור ואחת כנגד שמור".

ד. אמר רבי שמעון לבנו: "ראה כמה חביבין מצות על ישראל! לכן הנח רוגזך מהם". ומאז והלאה נתישבה דעתו וירך לבו, ולא הזיק יותר לאיש במבטו.

ה. רבי פנחס בן יאיר חותן רבי שמעון שמע כי חתנו בא לביתו, הלך אליו לקבל פניו. רבי שמעון היה מלא פצעים מן החול שכסה את גויתו י"ג שנים במערה, ועל ידי זה נחלש כל גופו, והלך לטבריא לרחוץ בחמי טבריא לחזק גויתו ולהתרפא. ויבא אליו שמה רבי פנחס חותנו.

ו. כאשר הלך רבי שמעון לרחוץ בחמי טבריא, הלך עמו חותנו ויסוך את גויתו בשמן זית לרפא את פצעיו. ויהי כאשר ראה רבי פנחס את פצעי חתנו, לא יכול להתאפק מבכי, כי נתמלא רחמנות עליו, ויפלו דמעות עיניו על גוף חתנו, וכאשר דמעות עינים מלוחין הן כמי מלח, הרגיש רבי שמעון עקיצת הדמעות במקום הפצעים ויכאב לו. שאל רבי שמעון את חותנו: "למה חותני תבכה ותכוה פצעי גוי מדמעות עיניך?", ויענהו רבי פנחס: בוכה אני על צרתך ומכאובך, ואוי לי שראיתך בכך!", ויאמר אליו רבי שמעון: "לא כן חותני! כי אם אשריך שראיתני בכך, שאילמלא לא ראיתני בכך לא מצאת בי תורה כל כך". הדבר ידוע כי טרם שנפרד רבי שמעון אל המערה, כשהיה רבי שמעון מקשה קושיא בלימודם, היה רבי פנחס מתרץ לו שנים עשר תירוצים. ואחר כך כאשר שב מן המערה, כשהיה רבי פנחס מקשה קושיא בלימודם, היה רבי שמעון מתרץ לו עשרים וארבעה תירוצים.

ז. לאחרי צאתו מהמערה, הלך רשב"י לבחור 8 תלמידים (והם: רבי אבא, רבי יהודה, רבי יוסי בר יעקב, רבי יצחק, רבי חזקיה בר רב, רבי חיא, רבי יוסי ורבי ייסא), אשר יחד עמו ועם ר' אלעזר בנו היוו את ה"אידרא רבא".

 (זהר ח"ג, אדרא רבא, דף קכ"ז ע"ב).

לפני שנתפרדה ה"אידרא רבא", נפטרו שלשה תלמידים: רבי יוסי בר יעקב, רבי חזקיה בר רב ורבי ייסא. תלמידים אלו התמלאו באור האלקי, ולכן עברו לעולם הנצח. התלמידים שנשארו בחיים ראו כיצד שלושת חבריהם נישאים בידי מלאכים. ואמר רבי שמעון דבר ונשתככו החברים. צעק ואמר, אולי חס ושלום נגזרה גזירה עלינו להענש, כי נגלה על ידינו מה שלא נגלה מיום שעמד משה על הר סיני, ברגע זה יצאה בת קול מן השמים ואמרה אשרי אתה רבי שמעון ואשרי חלקך וחלק החברים החיים עמך, כי נגלה לכם מה שלא נגלה לכל צבאות מעלה.

(זהר שם דף קמ"ד ע"א).

פרק כה

הסתלקות וקבורת רשב"י

א) הסתלקות וקבורת רשב"י, וגילוי רזין לפני הסתלקותו

א. כשחלה רבי שמעון בן יוחאי נכנסו לפניו רבי פנחס ורבי חייא ורבי אבא מן החברייא קדישא, ובנו ר' אלעזר היה משמש אותו. כשראו שהוא נוטה למות אמרו לו: "האם מי שהוא יסודו של העולם ימות?", אמר להם רבי שמעון: "תדעו שלא הבית דין שלמעלה מעיינים בדיני, כי רואה אני שאין אנכי נמסר לא למלאך ולא להדיינים שלמעלה, שאין אני כשאר אנשים, אלא שהמשפט שלי הקב"ה בעצמו ישפוט, ולא בבית דינו. וזהו שביקש דוד המלך (תהלים מ"ג) שפטני אלקים וריבה ריבי. וכן שלמה המלך אמר "לעשות משפט עבדו", הקב"ה לבדו ולא אחר. שהרי למדנו כאשר האדם נוטה למות, אז הבית דין שלמעלה מעיינים בדינו, יש מהם נוטים לכף זכות, שמראים זכיותיו של אדם, ויש מהם נוטים לכף חוב, שמראים העבירות של אדם, ואין האיש יוצא מן הדין כמו שהוא מבקש. אבל מי שהדיין שלו הוא מלך העליון על הכל, הרי זה משפט טוב, ואין יכול האיש לצאת אלא בטוב. מה הטעם?

לפי שמדותיו של מלך העליון נוטות לזכות תמיד, ובידו סליחות עונות פשעים וחטאים, כמש"כ (תהלים ק"ל) כי עמך הסליחה למען תורא, עמך ולא אחר. ולפיכך אני מבקש מלפניו שהוא בעצמו ידין משפטי".

ב. אחר כך ראו שרבי שמעון היה אומר דבר מה, ופתאום נעלם רבי שמעון מאותו החדר ששכב בו, ויתמהו כל הנאספים שם, ומרוב פחד ואימה לא יכלו לדבר דבר. לא ארכה העת, ופתאום פרץ הביתה ריח בושם חזק שהיה להם למשיב נפש ותחי רוחם. בתוך זה ראו שרבי שמעון נמצא על מטתו, ושמעו שהוא מדבר עם מישהו, אבל לא ראו עם מי.

ג. לאחר ששקט רוח החברים, שאלו לרבי שמעון על הנפלאות שראו, מה ענינם? אמר להם רבי שמעון: "מה שראיתם שנעלמתי מכם, הוא ששלחו אחרי מלמעלה, כי ביקשתי לראות מקומי בין מקומות הצדיקים שם, ולא הייתי שבע רצון מן המקום שהכינו עבורי, ובחרתי לי מקום אצל הנביא אחיה השילוני, ואחר כך נשלחתי בחזרה לביתי, ופרחו עמי שלש מאות נשמות צדיקים ללוות אותי עד ביתי, ועמהם דיברתי, זה הוא הקול ששמעתם, הוא ריח של גן העדן שבא עמנו".

ד. אז קרב אליו רבי אלעזר בנו ואמר אל אביו: "אבי. אבי! ואיה יהיה מקומי בגן העדן?" אמר לו רבי שמעון: "אשרי חלקך בני, זמן רב ימשך טרם שתבא אלי, אבל שם בגן עדן ביררתי גם עבורך מקום טוב, אשרי חלקנו וחלק שאר הצדיקים בגן עדן, העומדים להודות ולהלל לרבון העולמים כמו מלאכי השרת, ככתוב "אך צדיקים יודו לשמך".

ה. ויהי כאשר הגיע יום הנורא, יום המיתה, והחברייא קדישא הכירו בו שזה יום האחרון שלו, נאספו כולם וישבו לפני רבי שמעון, והוא היה מחזיר על לימודו כל התורה שלמד? [עי' ח"ג רצ"ו, ב - אדרא זוטא]. פתאום ראו אור גדול כמראה אש שהיה מקיף סביב לבית מבחוץ, נבהלו החברייא קדישא ויצאו החוצה, ובפנים נשארו רבי אלעזר בנו ורבי אבא. פתח רבי שמעון את עיניו ואמר לרבי אלעזר: "צא החוצה וראה אם יש שם רבי יצחק תלמידי החביב שהצלתי אותו משליטת מלאך המות, ואמר לו שיכנס, ותושיבהו אצל מטתי שישמע חידושי תורה אשר אדבר, למען יוכל אחר כך לסדר החידושי תורה אשר ישמע ממני".

ו. אחר כך ישב רבי שמעון על מטתו ואור שמח היה מרחף על פניו, וישאל לרבי אלעזר איה המה החברייא קדישא, ומדוע אינם נכנסים. יצא רבי אלעזר וקרא להחברים שיכנסו, ודיבורו עם כלם היה בהארת פנים של שמחה. אז נשא רבי שמעון ידיו לשמים והיה מתפלל תפלה. אחר תפלתו בחר איזה חברים מן החברייא קדישא שרק הם ישארו בביתו, והשאר יצאו החוצה. נשארו בפנים: רבי אלעזר, רבי אבא, רבי יהודה, רבי יוסי ורבי חייא. מיד בא ונכנס גם רבי יצחק. כאשר ראהו רבי שמעון שמח עמו ואמר לו: "אשרי חלקך! שמחה רבה וכמה מדרגות של קדושה יתוספו לך ביום הזה".

ז. אז אמר רבי שמעון להחברים שנשארו בפנים: "שמעו אלי חברים קדושים! כאשר עתה עת רצון ושכינה הקדושה בתוכנו, מבקש אני שלא אבא לעולם העליון בבושת פנים, ובכן חפץ אני לגלות לכם היסודות של חכמת הקבלה, אשר עד עתה עוד לא גליתי אותם לאיש. ובכן ישב רבי אלעזר לפני, ורבי אבא ישב מאחורי, ויכתוב כל מה שאדבר. ושאר החברים שנשארו בפנים ישבו מן הצד וישמעו היטב את דברי, למען יכנסו לא רק באזנם, כי אם גם בעומק לבבם".

ח. אחר זה נתעטף רבי שמעון בטליתו והתחיל לדבר חידושי תורה בדרשות פסוקי תנ"ך על פי חכמת הקבלה העמוקה. באמצע הדרוש הפסיק וצוה להעמיד כסא אצל מטתו, עבור רבי פנחס בן יאיר חותנו, שבא עתה מן גן העדן. אימה ופחד גדול נפל על החברים, ופחדו לשבת על כסאות וישבו על הקרקע, שוב התחיל רבי שמעון לדרוש ולגלות הסודות של חכמת הקבלה העמוקה, מאורגים ומקושרים עם דרשות על פסוקי תנ"ך, ונקראים בשם "אדרא".

ט. רבי אבא סיפר שכאשר הגיע רבי שמעון לדרוש את הפסוק (תהלים קל"ג) "כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם", נשתתק אצל תיבת חיים ולא נשמע ממנו יותר. רבי אבא אחז את העט בידו והטה אזנו לשמוע עוד ולכתוב, אבל לא שמע. באותו רגע נבהל ונשתומם מן האור גדול כמראה אש אשר פרץ פתאם לבית, עורת אחזה עיני כל החברים מחמת האור הגדול מאד, ולא יכלו לראות מה נולד שם, כי הוכרחו להשתטח על הקרקע ופניהם למטה. כך שכבו ובכו, כי הבינו שרגע האחרון בא.

י. אור החזק עמד עת קצרה עד שנקטן, וחלף ועבר לגמרי. אז קמו החברים מן הארץ ויראו שהמנורה הטהורה קודש קדשים כבתה, רבי שמעון בן יוחאי צדיק יסוד עולם סגר עיניו לנצח, מעוטף בטליתו, שוכב על צדו הימנית, ואור שמח חופף על צורתו הקדושה. רבי אלעזר עם שאר החברים פרצו בבכיה, ומרוב צער ואנחה לא יכלו לפתוח פיהם לדבר דבר.

יא. אך רבי חייא התחזק, קם על רגליו ואמר: "חברים! באה העת שאנו מחויבים לחלוק כבוד האחרון לאדוננו מורנו ורבנו, מנורה המאירה קדש קדשים, נשתדל לעשות הלויה וקבורה כראוי לו".

יב. בתוך כך נפוצה השמועה במהירות בזק מפטירת רבי שמעון, הן בעיר והן בכל הגליל. מכל הסביבה התחילו המונים לזרום למירון לקחת חבל בהלויה שלו. אבל פרצה אז מחלוקות גדולה בין ההמון שהיו בהם חבורות ואגודות מכמה מקומות, וכל אחת חפצה שרבי שמעון יקבר אצלם. ויהי כאשר היו מוכנים אל הלויה והקבורה, וחברייא הקדושה עם חכמי ישראל נשאו את מטתו החוצה, שקטה המחלוקות, כי המטה התנשאה למעלה באויר פרחה לאט לאט, וכל הנאספים הלכו אחרי המטה. גם נראה לפני המטה עמוד אש עד הארץ. וכך פרחה המטה עד לפני המערה שבכפר מירון, אז הבינו כלם שנצרך לקוברו באותו המערה. כאשר הכניסו המטה להמערה נשמע בת קול הפסוק "יבא שלום יניחו על משכבותם". וגם הפסוק "אתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין".

יג. על פי הקבלה ידוע ומפורסם שרבי שמעון בן יוחאי נפטר ביום ל"ג בעומר. עם ישראל הקדוש מרגיש גודל קדושתו של אותו התנא, הארז אשר בלבנון, הענק שבין התנאים, הארי שבחבורה שהשאיר אחריו אור גדול אור המאור לכל העולם, הוא ספר "הזהר" הקדוש עם שתי ה"אדרות", רבא וזוטא, שהם היסודות של חכמה האלוהית שנקראת חכמת הקבלה, לכן לא נשכח אור קדושתו מן העולם. ועד היום הזה כנסת ישראל חולקת לו כבוד גדול ביום היארצייט שלו, על ידי חגיגה גדולה מאת כמה וכמה עשרות אלפים אנשים מכל שכבות העם, שעושים הדלקה גדולה בשמן זית כל הלילה בכפר מירון, אצל מערת קברו. בחצר הגדול נבנה בית המדרש. ההדלקה נעשה בשמחה רבה על גג בנין המערה. ונקראת הילולא דרבי שמעון בר יוחאי. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, אמן.

(שם)

פרק כו

הסתלקות וקבורת ר"א בן רשב"י

א) חלישותו, הסתלקותו וקבורתו של רבי אלעזר בן רבי שמעון

 א. רבי אלעזר בן רבי שמעון לעת זקנותו נעשה חלש, ולא היה לו כח ללכת ללמוד בבית המדרש עם הישיבה. כאשר חלה ולא יכל לקום ממטתו נתגלה פעם אחת גופו הקדוש, וכאשר קרבה אשתו לכסותו שחקה, אבל מיד התחילה לבכות. שאל אותה רבי אלעזר: "מדוע שחקת תחלה, ומדוע עתה תבכי?" ענתה לו אשתו: "שחקתי ושמחתי על שזכיתי שצדיק גדול עם גוף קדוש כזה הוא בעלי, ועתה אני בוכה על זה שגם צדיק גדול כמוך מוכרח למות".

ב. ידוע שרבי אלעזר היה כל ימיו בטבעו איש תקיף בדעתו, ולא היה נושא פנים לכל איש, לכן הבין שיש לו הרבה שונאים בעירו. אף גם בין התלמידי החכמים הרגיש שיש לו שונאים הרבה. לכן דאג שכאשר ימות לא יקברו אותו בכבוד תלמיד חכם. משום כך קרא קודם מותו לאשתו וכן צוה עליה.

ג. "יודע אני שיש לי הרבה שונאים בעיר, ואפילו בין החכמים לא חסר לי שונאים. דואג אני שלא יקברו אותי לפי כבודי, לכן אני רוצה למות על מטתי בחדר העליה, ששם היה מקום תורתי, ושם תניחי אותי שוכב על מטתי. בכל פעם תוכלי ליכנס לחדר ההוא בלי כל פחד כאילו אני בחיים. אך הזהרי לא לגלות סוד מותי לאף אדם. וכך תאמרי לכל שואל: כאשר קשה עלי לסבול התרמית והשקר השורר בעולם, לכן הסגרתי עצמי להיות פרוש מן העולם בחדר תורתי על העליה. וכל איש שירצה לשאול עצה ממני, או שיבאו בעלי דינים לדון בדין תורה, יעמדו בבית למטה ויקרא אלי בקול רם מה שהם מבקשים, ואני אענה להם ממעל כמו בחיים".

ד. אשתו הבטיחה לו לעשות כרצונו. וימת רבי אלעזר על מטתו בחדר תורתו אשר על העליה. והיא אמרה לכל כציווי בעלה. כאשר באו בעלי דינים לביתו, סדרו טענותיהם בקול רם למטה, אחר כך נשמע מהעליה הפסק דין "איש פלוני זכאי, ואיש פלוני חייב". גם היתה אשתו רגילה לעלות לחוף את ראשו במים ולסרוק שערותיו, והיה נראה לה כאילו הוא ישן. כאשר לפעמים נעקרה שערה בשעת סריקה, היה נראה במקום ההוא בצבוץ דם.

ה. פעם אחת ראתה תולעת זוחלת באוזנו, נתבהלה, והיה לה צער גדול מזה, ואמר לה בעלה בחלום שלא תפחד ולא תצטער על התולעת, כי זה עונשו, יען כי פעם אחת שמע שאיש אחד ביזה לתלמיד חכם, והיה ביכולתו למנוע ולענשו, והחריש, לכן נענש שתולעת תנשכנו באזנו לאחר מיתה.

ו. ככה שכב רבי אלעזר על מטתו שמנה עשרה שנה. יש היו מאמינים לדברי אשתו שהוא בחיים, ויש היו מבינים שאין זה דבר פשוט. פעם אחת מסרה אשת רבי אלעזר סודה לשכנתה. במשך הימים נעשה ריב בין אותן הנשים, ותקלל השכנה לאשת רבי אלעזר: "יהי סופך שלא תבוא לקבר ישראל כמו בעלך!", כאשר נשמע הדבר לתלמידי רבי אלעזר ואוהביו, התחילו לחקור ולדרוש בתוקף בדבר הזה, עד שנודע להם האמת. השמועה נפצה מיד בכל העיר ובכל הגליל שרבי אלעזר בן רבי שמעון מת. אבל התלמידים לא ידעו איה לקבור אותו, והתוכחו בדבר.

ז. בעת ההיא בא רבי שמעון בחלום הלילה להתלמידים ואמר: "פרידה אחת יש לי ביניכם, מדוע אין אתם מביאים אותה אלי?", אז הבינו התלמידים שנצרך לקוברו באותה המערה של קבורת אביו.

ח. ויהי ביום שהגבילו התלמידים להביאו לקבורה, נאסף המון אנשים שבאו לקיים מצות הלויית המת, ופתאום התראה מחנה גדול מן הסביבה, מזוינים במקלות וברמחים, והיה בהם ערב רב של יהודים ואינם יהודים שלא הניחו להוציא את המת מן הבית להביאו לקבורה, באמרם: שזה שמנה עשרה שנה שלא נראתה חיה רעה בעיר בכל הגליל, ואין זה כי אם בזכותו. ההמון הזה נצחו והיו מוכרחים להשאיר המת בבית.

ט. כאשר הגיע ערב יום הכפורים, שעה שכל האנשים טרודים בהכנות ליום כפור, ולא עלה על דעת אף אחד שביום כזה יחפצו להביאו לקבורה, והלכו משם שומרי הבית, אז באו התלמידים בלאט, והוציאו בהחבא את רבי אלעזר במטתו, וימהרו ללכת אל הדרך המוביל לכפר מירון. בדרכם ראו כמו שני נחשי אש הולכים לפניהם, אז הבינו כי נכון הדרך לפניהם, וכי יצליחו בקבורתו באין מונע ומעכב. כאשר הגיעו לפתח המערה במירון, ראו והנה נחש גדול שנקרא "עכנא" הקיף לסגור את פתח המערה. ויצעקו אליו: "עכנא, עכנא! הנח להביא את הבן אצל אביו" אז סר העכנא משם, ויקברו את רבי אלעזר אצל רבי שמעון אביו.

י. כשנפוצה השמועה שרבי אלעזר מת ונקבר אצל אביו, שלח רבי יהודה הנשיא, שהיה חבירו של רבי אלעזר, לדבר נכבדות באלמנותו כי חפץ לקחתה לאשה. והשיבה: מעלין בקודש ואין מורידין, והוא לעומת רבי אלעזר כמו חול לגבי קודש. ויוסיף עוד רבי יהודה לשלוח אליה בזה הלשון: "יכול להיות שבתורה היה רבי אלעזר גדול ממני, אבל האם גם במעשים הוא גדול ממני?!", והשיבה: "מי שהוא גדול יותר בתורה איני יודעת, אבל זאת ידעתי שבודאי במעשים טובים הוא היה יותר גדול, יען כי קבל עליו יסורין שיכפרו על כל ישראל.

פרק כז

דימוי רבי שמעון בר יוחאי למשה רבינו

א) הקב"ה קרא בשמות משה ורבי שמעון בן יוחאי

טרם שנולד משה רבינו, קראו הקב"ה בשמו "משה" (פדר"א פל"ב, ועיי"ש בהגהות הרד"ל). וכן איתא בזהר הקדוש (ח"ג דף ס"א ע"ב) על רבי שמעון בן יוחאי: רשב"י מן יומא דברא קוב"ה הוה אזדמן קמי קוב"ה ואשתכח קמיה, וקוב"ה קרי ליה בשמיה.

ב) למשה רבינו ולרבי שמעון בן יוחאי נגלה מן השמים שדורשי נפשם מתו

למשה רבינו נגלה אליו ה' ואמר לו (שמות ד, יט) לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך. גם לרשב"י יצאה בת-קול ואמרה: צאו ממערתכם דמית קיסר ובטלי גזירתיה.

ג) משה רבינו ורשב"י הסתכלו באספקלריא המאירה

על משה רבינו אמרו חז"ל (יבמות דף מ"ט ע"ב) שהסתכל באספקלריא המאירה, וכן אמרו על רשב"י (סנהדרין דף צ"ז ע"ב) דעייל בלא בר והסתכל באספקלריא המאירה.

ד) משה ורשב"י קבלו תורה מסיני

א. כמו שמשה רבינו ע"ה קבל תורה מסיני, כמו"כ איתא גם על רשב"י:

מן יומא דאסתלק רבי שמעון מן מערתא כו' רזין עילאין הוו מסתכלן ואתגליין בגין חברייא כאילו אתייהיבו ההוא שעתא בטורא דסיני.

(זהר ח"א דף רט"ז ע"ב)

ב. ראה משה מה שיתקן רשב"י שהיה ניצוץ שלו מזמנא תניינא דסליק משה להר כו', וזה סוד פסוק עלית למרום שבית שב"י נוטריקון שמעון בן יוחאי שהוא בזמנא תניינא דסליק להר.

(מגלה עמוקות, אופנים, אופן ע')

ה) משה רבינו ורשב"י נקראו "סיני"

למשה רבינו קראו "סיני", כמ"ש בזהר (ח"ג דף צ"ח ע"ב, ברע"מ): חדו כולהו תנאין ואמוראין ואמרי מאן קאים קמי סיני. וכן קראו לרשב"י "סיני" בתיקוני זהר (תיקון כ"ב דף ס"ג ע"ב).

ו) משה רבינו ורשב"י ידעו סוד "צדיק וטוב לו", והיפוכו

למשה רבינו הודיע הקב"ה סוד "צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו כו'" (ברכות דף ז' ע"א), וכן לרשב"י הודיעו ממתיבתא דרקיעא סוד זה (זהר ח"ג דף קס"ח ע"א).

ז) משה רבינו ורשב"י שקולים כנגד כל העולם כולו

על משה רבינו נאמר (מכילתא פ' בשלח, פ' השירה, פ"ט) שהיה שקול כנגד כל העולם כולו. וכן אמר רבי חייא על רשב"י (בזוהר ח"א דף קכ"ו ע"א) דשקיל ככל עלמא.

ח) רשב"י עלה למרום בענן כמו משה רבינו

רשב"י סליק לעילא ונחית בעמודא דאשא.

(תיקוני זהר תיקון ח"י, דף רל"ז ע"ב)

ט) משה רבינו ורשב"י מנעו פורעניות מן העולם

על משה רבינו איתא שהעביר הפורעניות מלבוא בעולם (ויק"ר פ"א, ג), וכן נאמר עליו (אסת"ר פ"ו, ב) משה עמד בפרץ, דכתיב ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ, וכן איתא בזהר (ח"א דף ק"ו ע"א): לא הוה בר נש בעלמא דיגין על דריה כמשה דאיהו רעיא מהימנא.

וכן איתא בזהר על רשב"י שאמר: בחיי לא יתיב עלמא בצערא ולא אתדן בדינא דלעילא (זהר ח"א דף רכ"ה ע"א).

י) משה רבינו ורשב"י ידעו ע' פנים לתורה

משה רבינו מסר לו הקב"ה בסיני שבעין מפתחין דאורייתא, שהם שבעים פנים לתורה (זהר ח"ב דף פ"ג ע"ב, ובאור החמה שם בשם הרמ"ק), וכן זכה ג"כ רשב"י לע' אנפין דאורייתא (תיקו"ז בתחילתו).

יא) למשה רבינו ולרשב"י נמסר הכח לברך את ישראל

א. על משה רבינו איתא במדרש (דברים רבא ר"פ ברכה): ישא ברכה מאת ה', זה משה. א"ר תנחומא, אל תהי קורא בו אלא ישיא ברכה לאחרים. וכן אמר רבי אלעזר על אביו רשב"י (זהר ח"א דף פ"ז ע"ב): ברכאן דאבא איצטריכו הכא.

יב) רשב"י היה ניצוץ משה רבינו

רשב"י היה ניצוץ שלו [של משה רבינו] מזמנא תניינא דסליק משה להר כו', וזה סוד פסוק עלית למרום שבית שב"י נוטריקון שמעון בן יוחאי.

(מגלה עמוקות, אופנים, אופן ע')

יג) קבורת משה רבינו ורשב"י לא על ידי ילוד אשה

משה רבינו לא נקבר, כידוע, ע"י שום איש, וכן רשב"י ג"כ נאמר עליו (בסוף אדרא זוטא) דפוריא הוה סליק באוירא, ואשא הוה להיט קמיה, ונכנסה המטה מאליה למערה במירון.

יד) פטירת משה רבינו ורשב"י נודעה ע"י בת-קול

אודות פטירת משה רבינו איתא בספרי (ס"פ ברכה) בת-קול יצאה שמת משה. וכן בתיב"ע (עה"פ ברכה לד, ה): בפטירתו ברת קלא נפלת מן שמיא.

וכן פטירת רשב"י נודעה על ידי שיצאה מטתו וסליק באוירא (זהר ח"ג דף רצ"ו ע"ב).

פרק לב

שמחת ל"ג לעומר

א) הטעם לשמחה וחדוה בכל העולמות בל"ג בעומר

א. כל הימים שלא אומרים בהם תחנון לא מתו תלמידי ר"ע, והם ימי פסח, ב' ימים דר"ח אייר, וא' דר"ח סיון, ז' שבתות, בס"ה י"ז ימים, וא"כ נשארו ל"ב ימים עד מספר מ"ט, שבהם מתו התלמידים, ועל כן שמחים ביום הל"ג.

(מהרי"ל).

ב. בספר נופת צופים כתב, דתלמידי ר"ע מתו בל"ב ימי הספירה, עד שמת רשב"י בל"ג בעומר שהיה האחרון שבהם, ונמתקו הדינים, ול"ג בעומר הוא יום שמחתו עד היום, כידוע.

ב) טעם למה נקרא יום פטירתו בשם "הילולא"

א. במו"ק (דף כ"ה:) איתא רוכב ערבות שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק (זוה"ק ח"א דרל"ה) וביום ל"ג בעומר יש למעלה יחוד עליון ושמחה רבה מופלאה, ומזמנין כל פמליא של מעלה שישמחו בעטרין קדישין דמעטרון בהון לרשב"י, כמ"ש בזוה"ק (ח"א רי"ח) שאמר אבוה דר' יצחק לר' יצחק, בהילולא רבא דר"ש תהא מתקן פתוריה, כמד"א צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו ביום שמחת לבו.

ב. יום פטירתו נקרא הילולא, מפני שע"י אותה הנשמה יהיה יחוד קוב"ה ושכינתיה, חתן וכלה.

(אור החמה פרשת בא).

ג. יום ל"ג בעומר ירבה שמחה לכבוד רשב"י זי"ע, כי הוא יום הילולא דיליה, ונודע שרצונו הוא שישמחו ביום זה, כידוע ממעשה ממהר"א הלוי זלה"ה, ומעשים אחרים אשר שמענו ונדעם משם רבנן קדישי. ויש מי שנוהג לעשות הלימוד בליל ל"ג לעומר בי עשרה ללמוד שבחי רשב"י המפוזרים בזהר ואד"ז והוא מנה יפה.

(עבודת הקודש, מורה באצבע (סי' ח' אות כ"ג).

ד. הטעם שבז' אדר יום פטירת משה רבינו ע"ה הוא יום אבל וצום, וביום ל"ג בעומר יום פטירת רשב"י הלולא חדוה ושמחה בעולם, לפי שמשה רבינו ע"ה בכה על יום מותו, ולא חפץ בו, מטעם שרצה לקיים מצות הארץ, לכן הכל בוכין על מותו ומתאבלין עליו. ורשב"י שמח ביום מותו, ועמד ומצפה עליו: שאמר האידנא אמהדנא עלי דכל יומין דקאימנא תאיבנא למחמי יומא דא. הנה שמח וצפה עליו, עבדינן רעותיה, והיא הלולא לכל עלמא, כמש"כ באדרא זוטא (האזינו דף רל"א ע"ב).

 (דבר יום ביומו)

ה. בישראל מתאבלים בפטירת משה על שלא נכנס לארץ, ובל"ג לעומר אנו עושים משתה ושמחה, ששמחים שניצוצי נשמת משה שנכנסו ברשב"י.

(הילולא רבא דף כ"ב להרב יעקב אנהורי)

ו. ביום פטירת משה רבינו נשתכחו ג' מאות הלכות על ידי אבלם אחר משה רבינו, ע"כ הוא תענית. משא"כ בפטירת רשב"י, שגילה הסודות וכל האדר"ז ביום פטירתו, ועי"ז השמחה והחדוה ביום ההוא שנתגלו הני רזין עילאין, לכן ל"ג לעומר הוא יום שמחה.

 (שער יששכר מאמרי חודש אייר, מאמר ג"ל עיני, אות כ"ג).

ז. רשב"י לאחר שנעשה לו נס וניצל מחרב המלכות והאריך ימים ושנים אחר ביטול הגזירה, לכן לזכר הנס שניצל קבעו יום פטירתו לשם שמחה, כי הרוגי מלכות לא ניתנו לקבורה, וכשבאים שמה על קברו יודעים ומכירים בנסו.

(שו"ת שם אריה או"ח סי' י"ד).

ג) ל"ג לעומר שהוא יום ה' בשבוע החמישי הוא גמר הספירות הוא יום טוב

א. אנו ממליכין בז' מדות דלך ה' הגדולה וגו' והם זפ"ז גי' מ"ט מדה, לפי גודל ברור המדות, ושורש המדות הם רק עץ החיים מהלך ת"ק שנה הם ה' מדות. ואח"כ כל וכלה, לכן בל"ג בעומר שהוא יום ה' בשבוע הה' כבר הוא גמר הספירות הוא יום טוב, כזה שמעתי ממורי הרב מו"ה לוי יצחק נ"י וכו' והיחוד בשבועות.

(אור ישראל פי' על התיקונים סוף תי' ח"י)

ב. ראה באריכות בסה"ק עבודת ישראל פ' בהר, קדושת לוי סו"פ ויצא, סידור דא"ח מבעל התניא (שער ל"ג).

ד) מעשה נורא מהאריז"ל ובעל החרדים שרקדו ביחד עם רבי שמעון בן יוחאי בל"ג בעומר

א. "החרדים" שהיה בזמן הב"י והאר"י והאלשיך, היה משמש בבית המדרש בעיה"ק צפת ת"ו, ואיש לא ידע מעוצם גאונותו וקדושתו והחזיקוהו לאיש פשוט ותמים, פעם א' בהיותו בל"ג בעומר במירון, והיו שמה האר"י עם החברייא ורקד עמהם זמן רב לכבוד ההילולא.

ב. זקן אחד שהיה שם לבוש בגדים לבנים בעל צורה ובעל קומה משכמו ולמעלה, והזקן הזה רקד לעצמו שם בשמחה עצומה עם חברת לוית אנשי בריתו שלא הכירום.

ג. בתוך הריקודין והמחולות קפץ האר"י ואחז ביד אותו הזקן הנזכר ורקדו שניהם יחדיו זמן רב, אחר כך אחז האר"י ביד החרדים ורקד עמו ג"כ הרבה, בשמחה ובטוב לבב. ואחר שיצאו משם, הרהיבו עוז בנפשם תלמידי האר"י הקדוש לאמר: אל נא יחר בעיני אדוננו אם נשאל אותו בנוגע לכבודו הרם ובנוגע כבוד התורה בנגלה ובנסתר, כי מה שרקד עם הזקן, אין אנו מכירים אותו, ובודאי אדם גדול הוא. אבל מה שרקד עם השמש הר"ר אלעזר אזכרי (החרדים) הגם שהוא ירא שמים. אבל אין זה כבוד רבינו, רבן של כל ישראל. האר"י שמע דבריהם ושחק. אח"כ השיב להם אם התנא האלקי רשב"י רקד עמו ביחוד שאני הצעיר לא יהיה לי לכבוד לרקוד עמו? התלמידים הבינו שהזקן הנזכר הוא רשב"י בכבודו ובעצמו. ומאז נודע הדבר מי הוא המשמש הנזכר (החרדים) שמחמת צניעותו לא נודע צדקתו ומדריגתו, שכל ימיו קיים מקרא מלא והצנע לכת עם אלקיך (תו"ד יחזקאל החדש).

ה) לימוד הזוהר בהילולא דרשב"י

א. בליקוטי הש"ס להאריז"ל [ברכות ו:] כתב: אגרא דבי הילולי מילי, פירש שהנה זה סוד הילולא דצדיקיא שארז"ל בו ביום פטירת הצדיק מן העולם אין העסק כי אם בתורה ובמעשים טובים אשר חידש הוא. וזה סוד אגרא דבי הלולי מילי, פירוש מילוליו ודבריו אשר חידש הוא, עכ"ל.

ב. רבי יוסי תמה מדוע מזניחים אפילו רגע מלימוד הזוה"ק בל"ג. כה אמר תלמידו רבי יוסי תווהנא על חכימי דרא היך שבקין אפילו רגעא חדא למיקם קמיה דרבי שמעון למלעי באורייתא בעוד דר"ש קאים בעלמא.

(זוה"ק ח"ב קמ"ט ע"א)

ו) לימוד תורת הנסתר במירון

א. תלמידי גורי האריז"ל ושאר חכמי התורה עלו למירון פעמים בשנה ללמוד שם ספרי זוה"ק (רבי שלמה שלימל מצרף לחכמה דפוס ויניציא דף מ"ו:)

ב. ...על קבר רשב"י לומדים הזוהר באימה וביראה ובדביקות גדולה, כי כמה נסים אירעו שם וצריכים ללמוד הזוהר באימה וביראה ובדביקות גדולה, ואחר כך לשמוח הלב בשמחה רוחנית, ולא שום אבילות ועצבות, כי לא באלה חפץ רשב"י, והוא בדוק ומנוסה, ואח"כ נודרים נדרים ונדבות, ומתפללים שם תפילה וכו'. ושוב אודיעכם, כי היום יום ראשון הייתי במערת הצדיקים וכו' ורשב"י ור"א בנו ושם למדתי הזוהר.

(מסעות השל"ה בא"י - שפ"ח)

ז) תיבת "שמעון" היא חיות התנא

א. כשלומד בגמ' אמר רבי שמעון, תיבת שמעון הוא חיות התנא, וכן שם כל אדם הוא החיות שלו, ושם הוי"ה הוא מחיה ומקשר החיות עם המוחין, והדין שאומר, הוא השכל שלו, דהיינו המוחין, ונמצא שכשלומד בדחילו ורחימו, הוא מקשר עצמו לרבי שמעון.

(המגיד ממעזריטש, בספרו לקוטי אמרים)

ח) אתדבקות רוחא ברוחא

א. בדורות האחרונים כשלומדים דברי שום תנא וחכם מדברי הקדמונים, שהדבר ההוא הוא חיות והמוחין שלו, והאדם (מלומד) הלומד ומדבר דבריו מדבק ומכניס חיות ומוחין שלו לתוך הדיבורים נקרא אתדבקות רוחא ברוחא, ולכך מחיה אותו שמכניס החיות בהדברים, שלכך אמרו (יבמות צז.) שפתותיו דובבות בקבר, שאפשר לומר כי זה בחינת השתטחות על קברי הצדיקים, כי דיבורי הצדיק שם הוא קבור וטמון החיות שלו, כאמור, וזה הלומד בהכנסו עם החיות והמוחין שלו לתוך החיות ומוחין של הצדיק שטמן בדבריו, נקרא אתדבקות רוחא ברוחא ושפתותיו דובבות בקבר, כנודע זה מדברי הבעל שם טוב נשמתו בגנזי מרומים. ונקראת בחינה זו השתטחות על קברי הצדיקים שהן דבריהם שלומד ומזכיר היום הלומד, ולכך מחיה מוחין של אותו הצדיק.

(מאור עינים ריש מסכת שבת)

ב. כשאומר דבר בשם אומרו שפתותיו דובבות בקבר, שמעורר חיות להצדיק, וע"כ נחשב להדור, והיינו שדרשו אגורה באהלך עולמים, דהוי כדר בעוה"ז.

(ישמח משה, הפטרת פרשת תולדות)

ט) לימוד אדם כשר תורת רשב"י גורם נשיקין הדדין

א. כשאדם כשר לומד תורת התנא, אז התנא נושק אותו והוא נושק את התנא וגורם תענוג גדול להתנא כמ"ש שפתותיהם דובבות בקבר, וזהו ע"י בחי' נשיקה, ועי"ז נתדבק רוחם ברוחינו כו'.

(ליקוטי מוהר"ן ח"א סימן י"ב)

ב. שתולים בבית ה' בחצרות אלקינו יפריחו (תהלים צב). ר"ת ש'תולים ב'בית ה' ר"ת שב"י, שהוא ר"ת ש'מעון ב'ר י'וחאי, דמבקשים אנחנו מהבורא ית"ש דאגרות הקדושה של רשב"י וחבריו השתולים בבית ה' בעולם העליון, בחצרות אלקינו, לאותן העומדים מרחוק מבית ה' שהם בחצרות אלקינו, כמו החצר לפני הבית, כן עומדים מנגד, יפריחו, יזריחו ויופיעו בתוכינו.

(דברי יחזקאל)

י) סיום הזוהר

א. הרבי ר' ברוך נכד הבעש"ט זיע"א נהג בכל שנה ושנה ביום ל"ג בעומר לעשות סיום ספרי הזוה"ק, ואחר הסיום לקח הספר הזוהר בידי קדשו ורקד כמה שעות, ואחרי ריקודין דקדושה משמחת היום ומשמחת התורה נשק בפי קדשו את ספר הזוהר ואמר בזה הלשון, "איך קען דיך, און דו קענסט מיך" (פי' אני מכיר אותך, ואתה מכיר אותי).

(טעמי המנהגים)

ב. הנה לספר שבחו, תהלתו מי יספר, וגם הלא נודע ומפורסם לאלפי ישראל אשר הסתופפו בצלו גודל קדושתו ופרישותו, והי' מלא תורה וענוה וקדושה וטהרה, והי' בקי בש"ס ומדרשי רז"ל ומכילתא ספרא, וספרי, וזוה"ק ותיקוני הזהר ובכל כתבי האריז"ל עד להפליא, ונשמע מפי קדשו שהפרי עץ חיים למד ושנה מאה פעמים ואחד, וכן ספרי רבו הקדוש [רבינו צבי] הי' רגיל על לשונו, ומסר נפשו על התורה והעבודה. והתפלל בעד כלל ישראל והמשיך להם שפע פרנסה והצלחה, ועד חצי שנותיו למד מתוך דוחק ועוני ונשמע מפי קדשו שהי' לומד בעמידה ובחורף נתבקעו צפרני ידיו מן הקור שהי' בביתו, ומזה תבין גודל קדושת עבודתו.

(עשר קדושות דף לז, מערכת ח', הרה"ק מוהרי"א מזידיטשויב)

פרק לג

גודל מעלת התפילה במירון

א) התפילה על קברי צדיקים, אפילו יחיד ובלי כוונה שלימה, מתקבלת כתפילת ציבור

א. נתבאר שיש הכנה גדולה לשפע האלקי במקום, וכמו כן המקום שהוא מוכן להתפלל בו כבר הוכן להיות תפלת ישראל נשמעת בו, ולכן המתפלל בו אפילו יחיד, ואפילו בלי כוונה שלימה, הוא קרוב להיות תפילתו נשמעת, וכמ"ש בכלב שהלך להשתטח על קברי אבות שיצילהו ה' מעצת המרגלים, שהיה בטוח שישמע ה' תפלתו באותו מקום המקודש מצד היות בו אבות הקדושים וגופתם בהיותם חיים היו כלים להשתמש בהם בדבר שבקדושה.

(מבי"ט זלה"ה בספרו בית אלהים שער התפלה פ"ה)

ב) זכות הרשב"י מסייעת להבא ליטהר

א. ראוי לכל איש הירא וחרד אל לבו יום ההוא לשוב בתשובה כי זכות רבי שמעון בר יוחאי מסייע להבא לטהר, ולא לבלות הזמן בעוה"ר בהבלי עולם אשר הוא לצדיק לטהר וכו'.

(רבי יהונתן אייבשיץ זצוק"ל)

ב. ל"ג בעומר מסוגל לרפואת הגוף והנפש.

(אורה ושמחה דף כ')

פרק לה

רושמי העליה למירון

א) רבינו עובדיה א. בשעת פטירת הצדיק מתעוררים כל מעשיו שעשה בעולם וכל התורה שעסק בה וכל הייחודים שייחד בתורתו ובמעשיו, כולם חוזרים ומתחדשים, והוא בסוד בהילולא רבה דרבי שמעון תהא מתקן פתוריה שנאמר לר' יצחק, כי בודאי הוא הילולא רבה, וכן איתא במדרש רות, כשנפטר ר' חסדאי הלך ר' יוסי בריה ובת תמן בבי קבריה ההוא ליליא, שמע מגו חדוון דכתות כתות דמתכנפי והוו אמרין ניזיל בחדוותא דהילולא דאורייתא דר' חסדאי, עד כאן המדרש.

מברטנורא

א. הראשון שכותב מהעליה למירון ביום ל"ג בעומר הוא רבינו עובדיה מברטנורא (במכתבו לאחיו בשנת רמ"ט נדפס בספר דרכי ציון).

ב) ר' אברהם גלאנטי

ב. ושמעתי משמו של האלהי מהרר"י אשכנזי זלה"ה שבכל אותה ההילולא אין מי שידרוש כי אם הנפטר ההוא, וזה אומרו ניזיל לחדוותא דהילולא דאורייתא. וזה לדעתי שרמזו ז"ל בדבריהם, "אגרא דבי הילולא מילי", כלומר שכר דבי הילולא בההוא עלמא הוא מילי, כל אותן מילין דעביד ועסק בההוא עלמא, עכ"ל. ועיין שם עוד מ"ש בשם המגיד מה שאמר למרן הב"י זלה"ה.

(ר"א גלאנטי ב"קינת סתרים" עה"פ (איכה ה' ב') נחלתנו נהפכה לזרים)

ג) האריז"ל עלה למירון ביום ל"ג בעומר

א. אני ראיתי למורי ז"ל שהלך לשם פעם אחת ביום ל"ג לעומר הוא וכל אנשי ביתו וישב שם שלשה ימים ראשונים של השבוע ההוא (זוה"ק ח"א קנה: ועוד) וזו היתה פעם הראשונה שבא ממצרים וכו'. והה"ר יונתן שאגי"ש העיד לי שבשנה הראשונה קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם מורי ז"ל שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו, ושם גילחו את ראשו, "כמנהג הידוע" ועשה שם יום משתה ושמחה.

(מהרח"ו שער הכוונות דף פ"ז ע"ב)

ב. ראיתי למורי זלה"ה זה ח' שנים שהיה שם עם אשתו וביתו הג' ימים ההם, גם הלך לשם לגלח בנו במשתה ושמחה בימים ההם.

(שו"ע האריז"ל)

ג. ראה עוד בסידור האריז"ל להקדוש המקובל רבי שבתי מראשקוב זי"ע, בסדר ספירת העומר.

פרק לו

להיות במחיצתו בעולם הבא

א) ע"י הפצת ספריו זוכה לישב במחיצתו בעולם הבא

א. המדפיס ספרים מממונו להוציא לאור תורה זוכה ויושב במחיצת התלמידי חכמים מחברי הספרים, שהרי על ידו יצא החיבור לעולם, ותרבה הדעת בכל עת, ואילו היה גנוז למקצועות המשכן בירכתיים, לא היו לומדים בו.

ב. והנה אמרו חז"ל במסכת יבמות (דף צ"ו ע"ב) שפתותיו דובבות וכו' כדאיתא שם, ולפי זה הגורם שיהיה החכם חי אחרי מותו, גם הוא זוכה ויושב במחיצתו, שהרי הוא גרם להחיותו, ואין ספק כשהוא בא לעולם הבא, החכם בעצמו עם סיעת מרחמוהי יוצאין לקראתו לקבל פניו.

(הגאון מהרח"א איסטרולסה בספרו בן אברהם פרשת וישלח דף כ"ג ע"ב)

ב) הספר של הצדיק הוא נשמת הצדיק

בחלום וכו' עיין שם, ונא לעיין בהסכמת הגה"צ מהרי"ח זוננפלד זיע"א לספר "צדקה ומשפט", אודות הוצאה לאור.

(מהר"ח פלאגי זצ"ל בספרו "תורה וחיים", מ"ע ס' אות ריז)

גם האדמו"ר מסאדיגורא זיע"א מביא שהציון להצדיק הוא בשביל הגוף והנפש, והספר של הצדיק הוא לנשמת הצדיק.